*המאמר נכתב בלשון רבים על מנת להתייחס לכל המגדרים.
אז הצלחתם לשכנע את בני זוגכם להיפרד ממקום עבודתם, נפרדתם מההורים ומהחברים, שברתם חסכונות, הוצאתם את הילדים מהמסגרות והכל במטרה להגשים את החלום לעשות פוסט-דוקטורט בחו”ל. באתם חדורי מוטיבציה ורצון טוב, ועם כל זאת בלי כל הכנה מוקדמת הפכתם לשק החבטות של המנחה. “איך זה קרה לי? הרי עשיתי בירורים לפני כן על המעבדה ועל המנחה! אפילו ביקרתי שם! מה פספסתי? אולי זה כי אני לא בסדר???”.
אז זהו, שלא! הגיע הזמן לדבר גם על תופעה נפוצה (מידי) באקדמיה – התעללות של ראש המעבדה בפוסט-דוקטורנטים.
זה לא המבטא הישראלי או הגמגום באנגלית, זה לא כי לבשתם היום צבע שהוא/יא שונא/ת, ובטח לא כי אתם מדענים גרועים ובני אדם לא ראויים. תפנימו את זה.
זה הם!
מחקרים מראים ששכיחות ההתעללות באקדמיה גבוהה משמעותית מאשר במקומות עבודה אחרים (2).
ממה ההתנהגות הזו נובעת? מהכח העצום, חסר הפרופורציות, שיש למנחים בהשפעה על מסלול הקריירה של פוסט-הדוקטורנטים שלהם. מילה אחת רעה מהמנחה ומסלול ארוך ומייגע של מספר לא מבוטל של שנים באקדמיה עשוי לרדת לטמיון. בנוסף, ברוב האוניברסיטאות מוגנים המנחים על ידי מסלול ה”קביעות” שלהם, מה שגם האוניברסיטה עצמה והקהילה המדעית תעדיף לרוב להגן על המנחה ותעדיף להאמין לו על פני פוסטדוק ש”סרח”. הקריירה של פוסט הדוקטורנטים תלויה במנחה בכל מישור אפשרי: פירסום מאמרים, קבלת תקציבים לעריכת ניסויים, קבלת מכתבי המלצה וכו’. עבורינו, פוסטדוקים זרים שחצו יבשת ולרוב עם ילדים, ישנו מישור נוסף והוא חידוש ויזת השהייה שתלויה באורך החוזה. מכאן, שכח המנחה המתעלל על פוסטדוקים זרים הוא רב במיוחד. לצערנו יש המנצלים זאת לרעה. בארה”ב למשל, פוסטדוק העוזב (מרצונו או שלא) את מעבדתו מחויב בתוך חודש (!) למצוא מקום חלופי או לעזוב את המדינה. הקושי למצוא מעבדה חלופית בתוך חודש רק מעצים את התסכול של מי שמעז לעזוב את המנחה המתעלל טרם מציאת מעבדה חדשה.
מנחה מתעלל.ת בדרך כלל מסמנים להם כמטרה פוסט-דוק אחד/ת בלבד, ולרוב הם יהיו זה אשר נתקל בקשיים מסוימים להביא את תוצאות הניסוי הרצויות למנחה. בנוסף, נמצא כי פוסט-דוקטורנטים שעברו התעללות על ידי המנחה היו בעלי מאפיינים שונים מהמנחים כגון: מוצא, שפה, התנהגות, מיגדר או השקפת עולם. פגישות מעבדה הן לרוב “כיכר ההוצאות להורג” של המנחה המתעלל, בו הפוסט-דוקטורנטים יחוו התקפה בוטה על עבודתם אפילו בנושאים שאינם מדעיים.
דוגמאות להתעללות שעשוי לחוות פוסטדוקים באקדמיה הן רבות וכוללות (5,4):
- השפלה והלבנת פנים באופן ישיר על ידי המנחה בפני יתר חברי המעבדה/המחלקה.
- יחס”פאסיב-אגרסיב”, כלומר הערות כביכול חיוביות שעומדות מאחוריהן תוקפנות ואלימות.
- הפוסטדוקים מואשמים בכך שהם מתגוננים מידי, פראנואידים, שליליים מידי, מתנשאים, שומרי סודות, בעלי קשיי למידה ועוד.
- “המנחה” שונא את העובדה שיש להם דעות משלהם.
- “המנחה” לא מאמינה שיצליחו בפרויקט כלשהו ורוחש זלזול בכל מה שהם עושים.
- “המנחה” עונה בגישה שלילית לכל מה ששואלים.
- “המנחה” טוען שאם הפוסטדוקים ינסו לעשות דברים בלעדיו הם ייכשלו.
- “המנחה” נותנת הרגשה שעליהם לבקש רשות לכל דבר שירצו לעשות.
- “המנחה” מעיר הערות פוגעניות בנוגע למינם, דתם, הלאום שלהם, מבטא זר, מצב משפחתי וכו’.
- “המנחה” מקדמת אוירה שגורמת לפוסטדוקיות להבין שלא כדאי שתכנסנה להריון כל זמן שהן במעבדה.
- “המנחה” לא נותן לפוסטדוקים תקציב להזמין חומרים לניסויים שלו.
- “המנחה” בודקת באופן אובססיבי עד מתי הפוסטדוקים נשארים במעבדה, מתי הגיעו, האם הגיעו בסופי שבוע וחג וכו’.
- “המנחה” מקדם אנשים אחרים על פני הפוסטדוקים במאמר שהפוסטדוק.ית תרמו לו יותר מאחרים.
- “המנחה” מבקשת מהפוסטדוקים לכתוב גרנט ואז מכניסה לגרנט שם של סטודנט אחר.
- “המנחה” מפעיל “מלשינים” במעבדה שמדווחים לו על כל מה שהפוסטדוק עושה.
- “המנחה” סותרת עצמה ללא הרף, מבקשת מהפוסטדוקים לבצע ניסויים ואז כועסת עליהם שעשו אותם.
- “המנחה” נותן את אותו הפרויקט לכמה פוסטדוקים שונים כדי שיילחמו זה בזה מי מביא יותר תוצאות.
- “המנחה” לא מספקת לפוסטדוק רמת משכורת מינימלית ו/או ביטוח בריאות לו ולמשפחתו ו/או חוזה לתקופת זמן של לפחות שנה (וכל זאת נגד החוק).
מספר דוגמאות נוספות שאני חוויתי על בשרי: בתור היותי ישראלית נזרקה לי הערת אגב שהיהודים אשמים בכך שטראמפ עלה לשלטון, לאחר 3 שנים המנחה הפסיקה לשלם לי ביטוח בריאות על המשפחה (למרות החוק) כיוון שאני הייתי היחידה עם ילדים במעבדה וכי “הגיע הזמן” שהעבודה של בעלי ישלמו עליהם, וכן היא דרשה שכל תוצאה של ניסוי שלי יחזור עליה סטודנט לתואר ראשון כדי לוודא שאני עובדת “כמו שצריך”.
“אז למה לא עזבת את המעבדה מייד?” שאלה שנשאלת פוסט דוקטורנטים (כמוני) שחוו התעללות.
התשובות מגוונות:
- כי הפוסטדוקים פוחדים שזה ימוטט להם את הקריירה ו”ישרוף” אותם בעולם האקדמיה.
- כי הפוסטדוקים לא מוצאים מעבדה אחרת ויודעים כי עזיבת המעבדה משמעותה חזרה לארץ ללא כל תמורה בפרט ונטישת עולם האקדמיה בכלל.
- כי הפוסטדוקים מתחילים להזדהות עם התוקף ומאמינים שהם עצמם אכן לא בסדר וההתעללות היא באשמתם.
- כי המשפחה כבר הסתגלה לחיים בחו”ל והפוסטדוקים לא רוצה שוב לנתק את הילדים מהמסגרות או את הבן/ת זוג מהעבודה החדשה.
- כי הפוסטדוקים חשים בושה מהמשפחה/חברים/קולגות בארץ כי המשמעות של עזיבת הפוסטדוק היא שהוא “כישלון”.
ההשפעה של התעללות על ידי המנחה לאורך זמן עשויה להיות הרסנית ולהוביל במקרים רבים לסטרס פסיכולוגי, ירידה דרסטית ברמת ההערכה העצמית ואף לחרדות ולדיכאון. פוסטדוקים שבילו כל כך הרבה שנים באקדמיה עשויים לפתע להתחיל לפקפק בעצמם וביכולותיהם ולתהות האם האקדמיה זה המקום הנכון עבורם.
אז מה עושים?
הדבר הראשון הוא לא לתת לעצמך לשקוע בדכאון ולא לזלזל בעצמך. האמן בעצמך וביכולותייך. אם הגעתם עד לפה סימן שאתם כן ראויים.
הפתרון הטוב ביותר הוא להמנע מלהגיע למעבדה כזו באמצעות ביקור מקדים במעבדה ותיחקור סטודנטים בשיחה של אחד על אחד. בהרבה מקרים זה עוזר ותקבלו רמזים דקים מהסטודנטים במעבדה אודות אופי המנחה. יש לציין כי לרוב, אמריקאים לא יגידו לכם מיוזמתם ומול כלל חבריהם פרטים שליליים אודות הבוס/ית, אלא רק בשיחות אחד על אחד ורק אם תשאלו שאלות ספציפיות. עם זאת, גם זה לא מבטיח 100% פתרון שכן לעתים הדבר יתגלה לכם רק אחרי שתתחילו לעבוד שם. טיפים לגבי כיצד למצוא מנחה טוב/ה תמצאו במאמר הבא (1).
ניתן לבצע שיחה יזומה עם המנחה, ולשאול לפשר היחס והאם יש משהו שלא עשיתם כראוי. בחלק מהמקרים זה עשוי לעבוד אך יש בזה מן הסיכון.
דרך נוספת הנפוצה באקדמיה, היא לערב מנחה אחר/ת אשר יסכימו לשמש כמתווכים. דעו שמנחים מתעללים מפחדים מחשיפה של מעלליהם בפני הקולגות.
לבסוף, משלא נמצאו פתרונות אחרים, יש לשאוף לעבור למעבדה אחרת. ניתן ואפשרי להיפרד בצורה “חברית” על מנת לא לשרוף גשרים (משפטים כגון “אני חושש שאיני מתאים למעבדה” או “אני חושבת שעשיתי טעות ושאתאים יותר למעבדה אחרת” וכיוצ”ב, יכולים לעזור). כמובן, כמו בכל מקום עבודה אחר, רצוי למצוא מעבדה אחרת לפני שנפרדים מהמעבדה הנוכחית (בעיקר אם אתם על ויזת J1). לאחר שכבר עברתם, אל תסתירו את שעברתם אך אל “תלכלכו” על המנחה הקודמ/ת כי זה לא ייתן לכם נקודות.
אין ספק שמכוני מחקר ואוניברסיטאות חייבים לקחת חלק במניעת היווצרות מנחים מתעללים, בין אם זה באמצעות הדרכה של מנחים כיצד לבצע הנחייה נכונה של סטודנטים, בין אם זה הענקת חיזוקים למנחים טובים ו/או שימוש בפידבק מסטודנטים ככלי לבחינת מתן תקציבים וקידום המנחים.
ועד אז, שמרו על עצמכם. במידה ואתם מרגישים דכדוך או סממנים ראשונים של דכאון עקב התעללות המנחה, שתפו את חבריכם ובמידת הצורך פנו לעזרה, גם מקצועית.
מאמר זה נכתב בצורה אנונימית ע”י חוקרת שעברה התעללות, שרדה ומבקשת להעלות מודעות לתופעה.
במידה ומישהו/י חווה התעללות אנא דעו שאתם לא לבד!
יוזמה חדשה של ScienceAbroad, בשיתוף פעולה עם פסיכולוגים ישראלים, עוסקת בהקמת מערך תמיכה וייעוץ לחברי הארגון שנמצאים במצוקה נפשית. לפנייה לעזרה פנו לד”ר לנה יצקוביץ. לתמיכה לא מקצועית תוכלו לפנות גם לקבוצת הפייסבוק של ScienceAbroad בה נולדו המאמר הזה ויוזמת התמיכה.
ביבליוגרפיה
- Barres, B.A. (2013). How to pick a graduate advisor. Neuron 80, 275-279.
- https://www.nature.com/articles/d41586-018-06040-w
- https://www.tandfonline.com/doi/abs/10.2753/ATP1084-1806320103
- https://medium.com/@OmnesRes/20-warning-signs-your-pi-is-a-piece-of-shit-7eb8c2e28195
- https://medium.com/@chanda/20-warning-signs-your-professors-abusing-you-9382f849348c
- https://blogs.plos.org/thestudentblog/2013/09/17/i-switched-research-groups-and-lived-to-tell-the-tale/