השינוי בתפיסת חשיבות בריאות הנפש באקדמיה כבר כאן / ד”ר מריאנה טרומן רוזנצביט

השינוי בתפיסת חשיבות בריאות הנפש באקדמיה כבר כאן / ד”ר מריאנה טרומן רוזנצביט

2019-02-04T06:46:27+00:00

הצטרפתי לעולם האקדמי בגיל עשרים ומאז למדתי ועבדתי בארבע פקולטות שונות ובשני מכוני מחקר. השתתפתי במחקרים מאסכולות שונות ובדרך הכרתי לא מעט אנשים מדהימים, כולל סטודנטים ופרופסורים (מנחים). חלקם הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי ומחיי משפחתי. אני רוצה להעלות למודעות נושא שפחות מדברים עליו והוא חשיבות בריאות הנפש באקדמיה. חשיבות איזון נכון בין הנשמה והגוף. בתרבות בה (כמעט) כולם מעלים לפיד שלהם רק את הצלחותיהם (גם האקדמיות), קיים לחץ מוסווה להדחיק את האירועים השליליים והלא נעימים; ואכן כמעט ולא תראו פרסומים, בטח ובטח בגוף ראשון. מכאן גם נובעת החשיבות של הדברים שאתם עומדים לקרוא.

לא פעם שמענו על סטודנטים לדוקטורט/ פוסט דוקטורט ממורמרים. הסיבות מגוונות – מנחה כוחני, סביבה תחרותית, מחקר שלא מתקדם, מאמר שלא מתפרסם, עבודה שלך שמתפרסמת אך בלי השם שלך, מאמר שמתפרסם בנושא שלך – אבל בקצה השני של העולם – ולפניך, קושי בסיום הדוקטורט, קושי במציאת פוסט דוקטורט ומימון מתאים ועוד. לצערנו לא חסר “אקשן” בחייהם של חוקרים צעירים שחלקו לא משמח או מפרגן. רבים יטענו שכל זה קיים גם מחוץ לאקדמיה, וזה נכון, אבל באקדמיה קיימת תלות גדולה יותר באנשים (ובפרט במנחים) ובמסלול. סטודנטים שמתחילים דוקטורט מתחייבים בדרך כלל לארבע שנים ועתידם תלוי במנחה שלהם ובפרסום מאמרים. ללא האישור הסופי של המנחה לא יהיה לאותם סטודנטים דוקטורט. לא יהיה להם עתיד אקדמי. זאת מבלי לפרט את הזמן האבוד והכסף הרב שהושקעו בתארים שבדרך. המנחה הוא (או היא) בוס בעל כוח רב ועם אחריות רבה. המאמרים הם המדד העיקרי של “הצלחת” החוקר ומחקרו. לפחות בינתיים.

בחרתי לכתוב על חרדה ודיכאון באקדמיה. לא על מצב רוח ירוד בסגנון שירי אהבה נכזבת או על החיוך והאנרגיות שנעלמות, אלא על מחסור בשינה במשך שבועות וחודשים ועל כך שמשימות פשוטות כמו לקום מהמיטה בבוקר שהופכות להיות “משימה בלתי אפשרית 7″ (רק בלי טום קרוז ברקע). מדובר בעלטה שמשתלטת על הנשמה והגוף, בערעור של כל ההישגים, הכישורים והיכולות. רבים מתארים את הדיכאון במילה אחת – גיהנום. מדובר בהפרעה נפשית (ולא במחלת נפש) שנוגדת את ההגיון הבריא והטבע האנושי. למזלנו, מדובר ב”אורח” שלא נשאר להרבה זמן.

אישית הכרתי בעיקר נשים שנפגעו מדיכאון באקדמיה. נשים שהמחקר שלהן היה חשוב להן. נשים מוכשרות. נשים חזקות. נשים עם רקע משפחתי בריא לחלוטין. בגירסה הסופית בחרתי להשמיט את המקרים הפרטיים וגם לא להביא נתונים סטטיסטיים מתאימים. בסופו של דבר אם מדובר בך, בחברה שלך, באחותך, באישתך, באמא שלך או בבת שלך – הסטטיסטיקה לא משנה.

ברשותכם, אני כן ארחיב על אישה אחת שיקרה לליבי: יצר החיים עזב את נפשה וגופה כל כך מהר, ממש מול עיני, שפשוט לא יכולתי לרומם אותה בשום דרך. איחרתי. בסופו של דבר זה תהליך ביוכימי ויכול לקרות גם לחזקים שבינינו (ודוגמאות לא חסר – הסופרת ג’יי קיי רולינג, הנסיכה דיאנה, הסופר והפילוסוף הרוסי לב טולסטוי, ראש ממשלת בריטניה וחתן פרס נובל לספרות סר וינסטון צ’רצ’יל ואחרים). אף אחד לא יודע באותם הרגעים אם התהליך הפיך, כמה זמן ימשך ומה יהיה היקף נזקיו בטווח הארוך. השיקום הוא איטי וכואב.

באקדמיה לא מקובל לדבר על דיכאון. דיכאון (והפעם לא רק באקדמיה) עדיין נחשב לחולשה, משהו שצריך להסתיר אותו ולהתבייש בו בניגוד למחלות גוף שהן לגיטימיות. רגע, אבל הדיכאון לא פוסח על הגוף, אם כך האם הוא עדיין נחשב לחולשה?

באקדמיה גם לא מקובל להיכשל. לא מלמדים אותנו איך להיכשל. אין קורס בנושא. אין כנס. לא מסבירים לנו בשום מסגרת שחשוב לדעת להיכשל ושלהגיע למקום האחרון זה בריא לפעמים.

וּבְכֵן מה אנחנו יכולים לעשות, חוץ מללמוד איך להיכשל וללמד את ילדנו מגיל צעיר שכישלון הוא חלק בלתי נפרד מחיינו. אנחנו יכולים להעלות מודעות! ראשית בקרב הנפגעים – שידעו שהם לא לבד, שזה בסדר, שכאשר אוזן קשבת כבר לא עוזרת –  זו לא בושה לפנות לגורם מקצועי, שאנשים חזקים מהם נשברו בעבר, שאנשים חזקים מהם עוד יישברו. יש “בדיחה” שהעולם של המאה ה-21 מתחלק לשניים – לאלה שחוו דיכאון ולאלה שעוד יחוו. וכמובן שלא התכוונתי להצחיק. ניתן להעלות מודעות גם בקרב המנחים. עליהם להבין הרבה יותר טוב כמה כוח יש לשפה, למילים ולמעשים שלהם (לטובה ולרעה). העולם נברא בדיבור, לא? למזלנו, כלומר אילו שזכו בהם, יש מנחים מעצימים שנותנים המון כוחות ומשנים חיים. אבל אין מספיק מהם.

העלאת מודעות אחרונה ונוספת היא של כולנו ולקיחת אחריות פעילה על הסביבה שלנו. יש אנשים שיקומו מהר יותר על רגליהם וימשיכו הלאה. את חלקם החוויה הזו אפילו תחזק ולאחר שיעבור מספיק זמן והפצעים יגלידו, הם יראו בדיכאון שלהם חוויית צמיחה משמעותיות, אבל יש גם אנשים שיזנחו את האקדמיה למרות כשרונם האדיר, וזה מחיר שכולנו נשלם. לעולם לא נדע לאיזו תגלית אותם חוקרים מצוינים יכלו להגיע.

תמיד האמנתי בפרגון ובהעצמה, אבל מסתבר שגם להם יש מגבלות והם לא תמיד עוזר אם ניתנים מאוחר מדי. כן, מלמדים אותנו איך להגיש עזרה ראשונה פיזית, אבל לא נפשית. מי אמר שנפש פחות חשובה? אנחנו צריכים להיות קודם כל אנושיים, כלפי עצמנו וכלפי הסביבה שלנו, וכן להיות מודעים לחשיבות בריאות הנפש של כולנו. אין סיום מתאים יותר למאמר דעה שכזה מהאימרה “כל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא”.

בבקשה תשמרו על עצמכם ועל האנשים הסובבים אתכם.

שלכם,

מריאנה ט.ר.