שלום מיכל, ראשית נתחיל בברכת יום האישה הבינלאומי שמח ונמשיך באמירת תודה על הסכמתך להשתתף בחגיגות יום האישה של סיינס אברוד. כולנו מכירים אותך מהפריים טיים ומהטיפול שלך בהורים ודרך זה בכל המשפחה אבל, הפעם אנחנו נפגשות כדי לשים את האמהות במרכז ובעיקר את האמהות הקרייריסטיות. ואם נצלול ישירות לנושא רגיש – כיצד נכון לגשת או להתמודד עם החיים בצל ההחלטה להוביל קריירה תובענית וייחודית למדי (ועוד לא ניגע במעברים לחו”ל) ועדיין לקיים חיי משפחה ללא תחושת אשמה?

באשר לתחושת האשם – אני חושבת שנשים שכביכול בגללן עקרו את המשפחה אל הנכר אולי מרגישות תחושת אשם אבל, אם העקירה נעשתה בגלל הגברים, הנשים מרגישות דברים אחרים לחלוטין מאשר אשמה.

היום אני רוצה להתמקד בנשים שמובילות את המהלכים האלו ולשמוע את דעתך ו/או עצותיך וגם על החוויה שלך עצמך כאשת קריירה ואם. אולי נתחיל מהדיסוננס של להיות אישה בחברה הישראלית (על כל גווניה ולא רק היהודית), שעם כל כמה שהיא באמת מאוד מתקדמת, היא עדיין יחסית מסורתית ואיך בתוך זה, אישה יכולה לשאת באמת בגאווה את היותה קרייריסטית על כל המשתמע מכך?

זה מתחיל מאותם רגשות אשם.אבל הם בעצם דבר יחסית חדש. נשים בישראל במחצית הראשונה של המאה לקחו חלק פעיל בכל פעילויות הקמת המדינה. הן ראו בכך שליחות ולא היו שם רגשות אשם. אם מסתכלים על העולם, במלחמת העולם השניה אירופה התרוקנה מגברים לתקופה ארוכה מאוד ולנשים לא היתה ברירה אלא לצאת לעבוד ולפתח קריירות על מנת להחזיק את הבית. עם חוסר הברירה הזה הן גם הבינו שהן מסוגלות לעשות המון דברים ויש להן אפשרויות בחירה. למעשה זה חלק ממה שהניע את תנועת הפמיניזם וההתנגדות לדיכוי על ידי הגברים כאשר הם חזרו מהמלחמה. זה הוביל לפמיניזם הרדיקלי ולשריפת החזיות בשנות ה60. אבל הדבר הגדול באמת שהתפתח מאז לאורך השנים הוא ההכרה שלנשים מגיע להיות מאושרות ומסופקות בבחירותיהן שלהן. ‘אני אצא לעבודה לא רק כי אני צריכה אלא כי אני רוצה!’ ואז ה”אני רוצה” מתנגש עם מה שלחברה היותר שמרנית נראה כמו החובות של האמא, שזה בעיקרו להיות בבית ולגדל את הילדים. לדוגמא, יש לי בת דודה שחזרה לעבוד 3 שבועות אחרי הלידה וכששאלתי אותה למה היא עושה את זה הרי היא יכולה לשבת בבית 3 חודשים היא אמרה לי: “לא לא לא. אם אני רוצה שלילדה שלי לא תהיה אמא משוגעת אני חייבת לחזור לעבוד”. עכשיו אני חושבת שהמודעות וההבנה, ללא תחושת אשמה, לגבי היכן אני רוצה להיות ומה עושה לי טוב זה דבר נפלא. זה המקום שבו החברה מביעה ביקורת. למשל כשאני התחלתי בגיל 40, לפתח קריירה הייתי עושה את כל מפגשי ההדרכה שלי בשעות אחה”צ והערב. זה אומר שלא הייתי בבית כששתי בנותי נכנסו והיו בשיא גיל ההתבגרות שלהן. אבל לא הרגשתי אשמה – אני התפתחתי ופרחתי. מה שכן, הרגשתי תחושה של החמצה של רגעים בגדילה ובכניסה שלהן לנשיות. 

את נוגעת בנקודה מאוד מאוד חשובה – אנחנו עובדות המון שעות ותחושת ההחמצה היא שרירה וקיימת – מה אנחנו יכולות לעשות עם זה?

כאן צריך לזכור שהדרך לחיות עם משהו בשלום הוא המשפטים שנגיד לעצמנו. כלומר, אנחנו מחמיצות את הילדים והילדים מחמיצים אותנו, אבל מה אני עונה לתחושה הזו? כשזה קשור לילדים אני יודעת ממחקרים שונים ומעבודתי עם אלפי משפחות שילדים זוכרים תחושות ואוירה כללית. לעיתים רחוקות מאוד הם יזכרו חוויות ספציפיות. למשל בתי שלי התקשרה אלי יום אחד לאחר שהרדימה את ביתה ואמרה לי “וואי אמא עכשיו נזכרתי שהיית מרדימה אותי עם שיר היקינטון”. עכשיו היא לא מסתובבת ואומרת לעצמה יום יום – וואו איזו אמא מדהימה יש לי שהרדימה אותי תמיד עם שיר היקינטון. לא, אבל זה טבוע בה ובתחושתה. לכן בתוך הזכרונות של הילד לא נשאר דווקא האירוע נקודתי, אלא איך הם מפרשים את האוירה. כלומר, אם הילד סופג את התחושה שאמא עושה משהו מדהים שהיא אוהבת וגורם לה גאווה ובזכותה אנחנו מסתובבים בעולם ואולי היא תזכה בנובל ו-“וואו איזו אמא מדליקה!” זה מה שישאר בתאי הזכרון שלו/ה. לכן כל כך חשובים המסרים, כי אנחנו לא מגיבים למציאות, אלא לפרשנות שלנו למציאות. פעם חשבו שהכל אובייקטיבי, אבל פסיכולוגים הראו שהכל נחווה באופן סובייקטיבי. מכאן כל כך חשוב איך הילדים ירגישו לגבי העבודה של אמא והתחושה שלהם תוקרן מהאופן שבו אני כאמא נושאת את ההחלטה שלי להיות קרייריסטית.

מה למעשה ההמלצה הכי טובה שלך ללהיות שלמה עם עצמך ולדעת שאת באמת יוצרת חוויה חיובית שתישאר עם הילדים?

זה נקרא לעשות fake it till you make it אבל זה לא fake it זה למצוא את אותם משפטים ולחזור עליהם כמו מנטרה. לתלות כמו מובייל בבית, לתלות על המקרר, על מסך המחשב במשרד או בכל מקום. בעיקר לראות אותם על הבוקר ובערב לפני שהולכים לישון, כי אלה הזמנים הכי קשים ועם הכי הרבה רגשות אשמה. כי חזרתי חסרת סבלנות ואפילו שלא ראיתי את הילדה כל היום אני עכשיו נובחת עליה… אבל כולנו בנות חווה ולכולנו זה קורה. מאוד חשוב למצוא ולהגיד את המשפטים שנכונים לנו למשל: אני מייצרת לילדים שלי רווחה, אני מייצרת לילדים חוויות שהם ידעו להודות לי עליהם רק כשהם יהיו בני 20 פלוס, אני אישה מאושרת ואני מייצרת לילדים שלי אמא מסופקת וטובה. חוזרים על זה כל הזמן עד שנאמין בזה (גם אם בהתחלה לא מאמינים). איפה שאנחנו לא סגורות על עצמנו ולא מאמינות  – זאת אנרגיה שילדים מרגישים וזה סדק שאליו הילד יכנס ושם הוא ילחץ (אני מתגעגעת לסבתא, איך לא באת למסיבה בגן שלי וכו’).

בעצם את אומרת שצריך לדעת בדיוק מה המטרה שלנו ולוודא שאנחנו שלמות עם המטרה הזו

וגם להוסיף את הבחירה – אנחנו כל הזמן בוחרות ובכל בחירה יש רווח ויש הפסד. הדוגמה הפשוטה ביותר היא שאני רוצה ללכת לאירוע ורוצה לקנות לכבודו בגד חדש. אני מוכנה להוציא עבורו 100 שקל, אבל במחיר הזה יש שתי שמלות משגעות – אחת אדומה ואחת כסופה. המוכר.ת יגידו לי ששתיהן מדהימות ומנסים לשכנע אותי לקחת את שתיהן. ואני מתחילה לחשוב אולי באמת אקח את שתיהן, אבל אני יודעת שאני לא אוציא יותר מ-100 שקל. בסוף אני בוחרת את השמלה האדומה, אבל בעצם הבחירה שלי אני יודעת גם שויתרתי על השמלה הכסופה. זה בדיוק המקום של התמודדות עם ‘מציאות בלתי רצויה’. הייתי רוצה להיות יותר עם הילדים, הייתי רוצה שיהיו יותר קרובים לסבא וסבתא שלהם, הייתי רוצה שהם לא ישכחו לדבר עברית, הייתי רוצה יום אחד לחזור לארץ. אבל, כרגע זה לא. יש במציאות מצבים שאינם לשביעות רצוני. יש 4 דרכים להתמודד עם מציאות בלתי רצויה: 

1. להתנתק. בד”כ התנתקות פיזית כמו גירושין, התפטרות מהעבודה, או למשל לחזור חזרה ארצה. ההתנתקות היא הרווח, אבל יש גם הפסדים כי גם במציאות בלתי רצויה יש דברים טובים שעליהם אני מוותרת.
2. לא לעשות כלום ולקטר. בדרך כלל הקיטורים האלה יהיו רק על גורמים חיצוניים ואני לא מאשימה את עצמי – למה הילדים מתלוננים? למה בן הזוג מתלונן? למה הם כאלה כפויי טובה? למה לא רואים כמה קשה לי? הרווח כאן שנשארים עם הדברים הטובים שכן יש וגם בלהאשים רק מישהו אחר. ההפסד הוא שעדיין לא טוב לי כל הזמן. 
3. לנסות לשנות את המציאות וזה פחות רלוונטי כשנמצאים ברילוקיישן כי זו המציאות שלמטרתה נסענו ואני גם לא משנה אנשים אחרים.
4. לדעתי הפתרון הכי טוב הוא בעצם להכיר במציאות ולשנות את עצמי בתוך המציאות הזו כדי שיהיה לי הכי טוב.

זה בעצם איזשהו תהליך שאנחנו עוברות? מעבר בשלבים האלה עד שמגיעים לשינוי העצמי?

בדרך כלל כן, אבל חשוב שזה יהיה תהליך מתוך מודעות. להבין את המצב וגם אם עוד לא יודעים מה לעשות איתו אז להיות מודעים לקיומו ולהיות מסוגלים להסתכל על המצב מנקודת על כמעט חיצונית. אני נשארת בתהליך הזה כי אני מבינה מה אני מרוויחה ואני מבינה גם על מה אני מוותרת/מפסידה אבל אני חיה עם זה בשלום כי הרווח הוא וואו! ואני לא רוצה להתמקד יותר בהפסדים.

כלומר את ממליצה להכיר בעובדה שעשינו החלטה, זו ההחלטה הנכונה עבורנו. יש לה מחירים ויש קשיים בדרך שיערערו אותנו אבל אנחנו צריכות להיות עסוקות בלהגיד בקול רם ובמודע שזה מה שאנחנו בוחרות בו כל פעם מחדש. 

גם מאוד חשוב לדעת להגיד: זה מה שאני רוצה! דרך אגב, הורים היום לא אומרים לילדים: אני לא רוצה! אומרים אמא לא יכולה, אמא עייפה, אמא נורא עסוקה; אבל חשוב להגיד שאני לא רוצה / כן רוצה. עכשיו זה חשוב לדעת להגיד את זה לפחות לעצמנו: אני לא רוצה להיות במסיבה בגן, אני רוצה להיות במעבדה כי יש ניסוי שמרתק אותי! זה מאוד קשה להגיד את זה לעצמנו, אבל זה מאוד חשוב. כי אין איזון בין עבודה למשפחה. זה לא קיים. למשל, יש לי הרצאה שנקראת ‘איזון עדין – איזון בין בית לקריירה’ ואני פותחת את ההרצאה כשאני אומרת: הי לכולם זאת ההרצאה ואני רוצה להגיד לכולכם משפט אחד שאחריו אפשר כבר לסיים את ההרצאה – אין איזון! שאני אלך או שאני אמשיך לדבר? ולמה אין איזון? כי יש פה תמיד מחירים. אבל! אני רוצה שתתמקדו ברווחים ובאני מאמין שלכן.

אם נסדר את זה במונחים פרקטיים של מדענים, את בעצם אומרת בואו תנהלו לעצמכם דף אקסל שבו תעדכנו כל הזמן את הבעד ונגד של ההחלטות שלכן ותחליטו לפי זה האם אני ממשיכה לבחור בהחלטה שלי או לא? 

יפה! ואם אני ממשיכה לבחור בה, כי זה טוב לי ואני רוצה ואני אוהבת והרווחים גדולים מהמחירים אז קודם כל אני לא אקטר! כי אני בחרתי בזה לעצמי. אני גם לא מנסה לשנות את המציאות כי ברור לי מה המחירים של המציאות הזו ואני הולכת ומשנה את עצמי ומייצרת שם רק דברים טובים. זה כמו הסיפור של חז”ל על האיש שראה שקורים בעולם דברים איומים והחליט לשנות את העולם. שנים הסתובב בעולם ונפגש עם אנשים מכל קצוות תבל, אבל ראה שהעולם לא משתנה. אמר לעצמו: שנים שאני מסתובב ולא קורה דבר. אולי אחזור לארץ ואשנה את הדברים בארץ שלנו? חזר והסתובב ונפגש עם אנשים לאורכה ולרוחבה של המדינה במשך שנים רבות ושום דבר לא השתנה. אמר לעצמו: אני כבר מזדקן ודבר לא משתנה. טוב אחזור הביתה ואנסה לשנות את המשפחה שלי לטובה. אבל גם במשפחה הוא לא הצליח ואחרי שנים של נסיונות הוא החליט שאם הוא לא מצליח לשנות אף אחד אז נשאר לו רק לשנות את עצמו. ורק כשהתחיל באמת לשנות את עצמו אז סוף סוף העולם השתנה לטובה. זאת באמת העוצמה של לקחת אחריות! ולבחור בשביל עצמי. 

אני רוצה לקחת אותך לעניין הבחירה ולפרק את זה לשלושת השלבים בהם אנחנו מבצעות בחירות גדולות בפוסטדוק: הראשונה היא ההחלטה בכלל לצאת לפוסטדוק. בחרתי לצאת. עכשיו איך מנהלים את זה ועומדים מאחורי זה מול בן/בת הזוג, מול הילדים (אם יש) ומול המשפחה המורחבת?  כשחשוב להדגיש שההתמודדות היא מול המשפחה המורחבת מכל הסוגים והגוונים למינהם של החברה הישראלית. מה תהיה העצה הכי טובה שלך לתיוון הבחירה שלי אל מול מי שיגיד אוי מה את עושה לילדים ולנו כסבים/סבתות? ואולי יהיו התנגדויות מסוגים שונים?

אני מציעה לשמוע את מה שהם אומרים וקודם כל להבין אותם ולא להתנגד. להקשיב להם באמת ולתת להם להביע. ואז להגיד – אתם צודקים! אתם באמת צודקים ויהיה לכולנו וגם לכם ממש קשה. זה לא פשוט בכלל, אבל להסביר שמה שמניע אותי זה הרצון שלי עצמי להיות מאושרת ולהגשים את עצמי. ואז יגידו לכן – את עושה את זה על חשבון האושר של אנשים אחרים! ואת אגואיסטית. אז על המילה אגואיסטית לא צריך לענות (למרות שזו מילה נכונה – כולנו אגואיסטים/יות). באופן כללי לא צריך לענות ישירות אלא ללכת עם האנרגיה של ההתנגדות (כמו בג’ודו) ולהסכים איתם, אבל להסביר שאני ממש רוצה בזה ואני בעיקר יודעת שכולנו יכולים להתמודד עם זה וסומכת על הכוחות של כולנו לדעת למצוא לזה פתרונות. קודם כל לא להתנגד למתקפה ולתת לה להתרוקן מאנרגיה ואז גם לדעת להגיד שלא מסכימים. דרך אגב, זה כמו הסיפור של להתייעץ. חשוב להתייעץ, גם עם הילדים אגב, אבל צריך להגיד – אבל תזכרו! אני מתייעצת אבל זה לא אומר שאני הולכת לעשות את מה שאתם אומרים! אני פתוחה ורוצה לשמוע, אבל בסוף ואחרי שאקח הכל בחשבון, אני אעשה את מה שהכי טוב לי. עם הילדים זה חשוב במיוחד כדי לתת להם תחושה של חשיבות וערך! לפעמים אעשה את מה שהם אומרים ולפעמים לא, אבל אני תמיד רוצה לשמוע ולהקשיב להם. 

אוקיי אז עכשיו כבר יצאנו לחו”ל ועברנו את השלב של ההתמקמות במקום הנכון ובתי ספר ודירה וכו’. אבל השאלה היא – אנחנו נוסעות לתקופה קצובה מאוד ויש המון לחץ להוכיח את עצמנו בתקופה מאוד קצרה אבל בתקופה הזו גם הילדים גדלים. מה העצה החשובה ביותר כדי לתמוך בעצמך כשאת תחת לחץ קרייריסטי עצום, במדינה שבסופו של דבר היא זרה וגם להיות רעיה ואם ובת?

שיתוף. מה שאני רוצה בעצם זה לייצר ביני לבין משפחתי (בן/ת זוג וילדי) קשר טוב. קשר טוב לא נמדד בזמן ולא בכמות המסעדות שאליהן הולכים או הבגדים שקנינו לילדים ואפילו לא בכמות הסקס עם בני הזוג! הקשר הטוב ימדד באיכות השיתוף. מאחר ואני נעדרת המון מהבית ובאמת משקיעה את עיקר האנרגיה בשנים האלה בעבודה ולא בזוגיות או בילדים, אז צריך לשתף על מנת לקחת את הילדים ואת בני הזוג לעולמנו. אפשר לדמות את השיתוף ללימוד שפה זרה. כדי שהילדים ילמדו סינית, צריך להתחיל לדבר בבית סינית. בהתחלה הילדים לא יבינו כלום. אבל אני לא מוותרת וממשיכה. בהתחלה הם יודעים לענות לי רק במילה או שתיים ובסוף הם יענו לי במשפטים שלמים. ואם אנחנו מדברות ישירות על שיתוף – כשאני חוזרת בערב, או למחרת בבוקר, או בערב שאחרי, אני אשב ואספר לילדים איזשהו משהו שקרה לי במהלך היום. זה יכול להיות משהו מהמחקר וזה יכול להיות רק משהו שקרה לי בנסיעה לעבודה או בהפסקת הצהריים. אין שום מטרה מעבר ללהכניס את הילדים לעולמי שלי כשאני לא נמצאת איתם. זה מכניס חוויות, רגשות ופנטזיות. ‘את יודעת מה עשיתי היום בדרך מהעבודה? דיברתי עם סבתא בישראל והיא סיפרה לי שבארץ צומחות השקדיות! את יודעת מה זו שקדיה? ואת יודעת שעליה צומחים שקדים? את יודעת מה זה שקדים? זוכרת שאכלנו אותם?’ או למשל ‘היום פגשתי איש עצוב בהפסקת צהריים ושאלתי למה הוא עצוב והוא סיפר לי שהוא שכח את הלפטופ בבית והצלחתי למצוא לו פתרון. איזה כיף?’ סיפורים קטנים על חוויות היום יום שלי. בבית בדרך כלל אנחנו עסוקות בלוגיסטיקות וניהול לו”ז אז חשוב לעצור ולספר לילדים חוויות. זה גם ילמד את הילדים לשתף אותנו שיתוף אמיתי ולא רק להגיד שהיה להם טוב / כיף בגן או בבית הספר וזה גם משאיר אותי רלוונטית בחיי הילדים גם אם אני מגיעה הביתה לחצי שעה ביום. זה מאוד איכותי, מאוד חווייתי וזה ישמר את הקשר עם הילדים וגם עם בן/ת הזוג. 

אוקיי, היינו בחו”ל X שנים ועכשיו החלטנו לחזור לארץ. בינתיים עשינו עבודה מדהימה גם בהטמעות של הילדים במקום שבו חיינו על מנת שלא ירגישו זרים, אבל במקביל שימרנו את הקשר לארץ וטיפחנו בהם פיצול אישיות מאוד חיובי על מנת שירגישו שהם חוזרים הביתה. זה מעבר פי אלף יותר קשה מאשר היציאה לפוסטדוק.

קודם כל זה המעבר הכי קשה שתעשו מבין הרילוקישנים ואני יודעת את זה מהנכדים והנכדות שלי שחזרו מהפוסטדוקטורט של הבן שלי וכלתי. זה רילוקיישן מאוד קשה בגלל הציפיה וקבלת הפנים של הסביבה והחברה. כשמגיעים לחו”ל אתה הזר והאחר ואתה עובד מול אנשים שיש להם אינטרס לעזור לך להתמקם ולהשתלב וגם אולי מתברגים לקהילה של הישראלים שכבר נמצאים שם ולפחות בהתחלה יעזרו לך. כשחוזרים לישראל, מקבלים אותך כישראלית אבל את זרה לחלוטין! את כבר אישה אחרת לחלוטין מאיך שהיית כשיצאת.

זה כמו שירו של אריק איינשטיין: רגל פה רגל שם. אנשים שוכחים שאנחנו כבר לא ישראלים כמו שהיינו לפני שיצאנו וגם האנשים בארץ בינתיים עברו שינויים שלא היינו חלק מהם.

אנחנו כל הזמן עוברות שינויים ומשברים (וכל רילוקיישן הוא משבר, לא טראומה אבל משבר) ואנחנו יודעות להתגבר על משברים. אבל מכל משבר אנחנו יוצאות אישה קצת אחרת: ממשבר הגירושים אנחנו יוצאות אישה אחרת, ממשבר גיל ה-40 אנחנו יוצאות אישה קצת אחרת, ממוות של הורה אנחנו יוצאות אישה אחרת. אנחנו צריכות לדעת את זה ולהכיר בזה. מי שחוזר ארצה יהיה, וגם יראה בעיני אחרים, כאדם אחר והסוד הוא להכיר בזה, וללמוד להכיר ולהיות האישה החדשה שנהיינו. לדעת להכיר במצב ולהגיד בקול רם: זה המצב וזו אני. ברגע שאנחנו אומרות שזו המציאות וזה מה שנהייתי, אנחנו מסוגלות להתמודד עם המעבר ואז גם לעזור לילדים שלנו במעבר המאוד מאוד קשה הזה. גם כאן יש מחירים שנצטרך להתמודד איתם וצריך לזכור מה הרווחים אל מול המחירים. כולם משתנים לאורך השנים וזו אולי מהות החיים.

זה בהחלט נכון – החיים הם בעצם תהליך השתנות מתמשך

כן, החיים הם בעצם קצת כמו מחלה סופנית 😊

אנחנו מגיעות לסוף השיחה ואני רוצה רגע לסכם: התחלנו עם האיזון והעובדה שהוא לא באמת קיים כלומר, הוא כל הזמן משתנה. המשכנו בכך שאני צריכה לקבל ולהכיר בעובדה שהקריירה שלי הוא משהו שאני רוצה, אוהבת ובוחרת בו ושאנחנו צריכות באופן תדיר לדבר את ההחלטות שלנו בקול רם ולנהל “דף אקסל” שימדוד את הרווח אל מול ההפסד של כל החלטה שלנו, על מנת שנמשיך לבחור בהן (או שנביא לשינוי בעצמנו) בלי לקטר על בחירותינו. לכשבחרנו את בחירתנו, אנחנו מוכנות להתייעץ עם כל הסביבה אבל לא חייבות לקבל, גם אם ההתנגדויות רבות. משם המשכנו לחשיבות השיתוף ויצירת חוויות שאותן הילדים ישאו לעתיד ולא אירועים מוחלטים, וסיימנו בזה שכשאנחנו חוזרות חזרה לארץ אנחנו מכירות בלב שלם בעובדה שאנחנו לא מי שהיינו.

לאורך כל אחד מהשלבים האלו אנחנו נתמודד כל הזמן עם ביקורת, טענות, עצב, געגועים, האשמות בנטישה של ההורים המבוגרים מאחור. הדרך להתמודד עם זה היא לא לתקוף את התוקפים, להסכים איתם, להבין שהם לא בתוך התהליך שכרגע אני עוברת ובאמת ובתמים קשה להם והם עצובים, נעלבים, מאוכזבים וכאובים ואני צריכה לצאת מהתהליך הזה מאוד גאה ולהגיד שאני סומכת על כולם שהם יצליחו להתמודד עם זה. 

הגענו לשאלה האחרונה בשיחה המדהימה שניהלנו: כאישה שהיא ללא ספק קרייריסטית, ללא ספק גם אמא ואולי אפילו עשתה קריירה מהאמהות, מה היום בראיה לאחור, כשהילדים שלך בוגרים ואת רואה כבר את הנכדים ואת הילדים של כולנו וגם את האמהות של כולנו, מה את מוצאת שלך באופן אישי, היה האתגר הגדול ביותר כאם ואשת קריירה? ואיך חיית איתו בשלום?

אני חושבת שהוא הזוגיות. כי עם הילדים הייתי בטוחה בעצמי ובאמהות שלי. תמיד חשבתי שאני אמא מדהימה. צועקת, צורחת אבל, אוהבת ברמות, מגבילה אבל משחררת, מיתירנית ופתוחה . וגם ידעתי שיש לי מטרה ללמוד ולהתפתח. המטרות גם כל פעם השתנו – בהתחלה זה היה רק להביא כסף הביתה, לא חשוב ממה. אחר כך זה היה לפתח את עצמי ולעשות קצת יותר, אז בבוקר עבדתי ובערב למדתי והייתי לחלוטין שלמה עם זה. אני חושבת שבאמת האתגר הכי גדול שלי היה הזוגיות. כי הצורך שלי להתחדש כל הזמן יצר גם את האתגר הכי גדול של בעלי כי הוא כל פעם פגש אישה אחרת והיה צריך להחליט מה הוא עושה עכשיו. והוא תמיד החליט לרוץ אחרי. ואני עם עצמי הייתי צריכה לדעת לחדש את זה כי הילדים גדלו והתפתחו והשתנו ועזבו את הבית ואני עצמי גדלתי ולמדתי והתפתחתי והשתניתי. מה שהייתי צריכה ללמוד להיות בו זה בזוגיות. וזה לא פשוט. לא פשוט.  

מיכל שוב המון תודה! היה תענוג לשוחח איתך, זו היתה זכות וזו היתה חוויה ואני מקווה שנצליח להעביר את העוצמות ואת הרוח אל הדף ושמעט ממה שנאמר כאן יוכל לסייע לנשים בהחלטה לצאת אל מסע הפוסטדוקטורט שלהן, להתמודד עם ההחלטה לכל אורך התהליך וגם לצלוח בשלום את החזרה לארץ. וכמובן נסיים שוב בברכת יום האישה שמח. 

אנחנו מבקשים להודות גם להילה על היוזמה, ההתגייסות, היישום והתמלול בלו”ז הבלתי אפשרי שהפלנו עליה.