“רוצות לכתוב מכתב לעצמנו לפני שנתיים וקצת?” נשלחה הודעה בקבוצת הווטסאפ שלנו, קבוצה של פוסט דוקיות ממדעי החברה, “כל מה שרצינו לדעת ולא ידענו שצריך לשאול?”

 אז בין מחקר לבין ארגון תחפושות לפורים, כתבנו יחד –  לך, לפוסטית שכבר נסעה, לזו שבדרך ולזו שמתלבטת אם לנסוע.

1. הפכי את ה”בגללי” ל”בזכותי”– יומיים לפני הנסיעה, נזכרתי שאולי צריך בכל זאת להצטייד בכמה תרופות לקראת המעבר. בין עשרות הדברים בצ’ק-ליסט-של-לפני-הנסיעה הופיעו גם תרופות. מאחר וידעתי שיקח קצת זמן עד שנרשם למרפאה המקומית, ניגשתי לרופאת המשפחה שלי בישראל. הרופאה נענתה לבקשתי להצטייד בתרופות, ותוך כדי כתיבת המרשם העלתה זיכרונות מביקוריה ביעד הנסיעה שלי. בסיום, הביטה בי ואמרה: “אני משערת שאתם עוברים בגלל העבודה שלו, ומה את תעשי שם?” הופתעתי.  “לא…נוסעים דווקא בגללי” אמרתי, “אה. וואו. ומה יעשה בן הזוג שלך?” שאלה הרופאה. מלמלתי משהו בתגובה ויצאתי עם מרשם בידי ומחשבות מתרוצצות בראשי. זו לא הייתה הפעם הראשונה שקיבלתי את המבט המופתע הזה וכבר למדתי להתרגל. הפעם, מאחר והדברים הגיעו מאשת קריירה המכירה את הצורך של נשים וגברים לנסוע להשתלמויות והתמחויות בחו”ל, הדברים נצרבו בזיכרוני. ל”בגללי” מתלוות תהיות ואשמות. “בגללי” בן הזוג עזב את עבודתו, “בגללי” הילדים מתקשים חברתית, “בגללי” אנחנו רחוקים מהמשפחה והחברים. העצה שלנו: הפכי את ה”בגללי” ל”בזכותי”: בזכותי בן הזוג יצר קשרים מקצועיים חדשים/ פיתח תחביב/ חזר לעסוק בספורט, ו/או יצר קשרים חברתיים חדשים. בזכותי הילדים ראו עולם/הכירו חברים ממקומות אחרים/למדו שפה חדשה ותרבות. בזכותי כמשפחה אנו חווים נוף וסביבה אחרת שתצמיח את כולנו. 
   
   
2. מלגות- אליה וקוץ בה– יתכן שגם את קיבלת בדיוק מייל שזכית במלגה. קודם כל ברכות ואיזה יופי! רבות מהפוסט דוקיות בתחום מדעי החברה מגיעות על מלגה עצמאית, ואכן ישנם יתרונות רבים להגעה עם תקציב משלך. קל יותר למצוא מנחה וקבוצה, ובהיותך עצמאית תוכלי לנהל את המחקר שלך ואפילו להמשיך שיתופי פעולה קודמים. ואולם…עצמאות זה חשוב אך גם מסוכן. חשוב להבין שכאשר אינך מגיעה לתקן מוגדר, ובמידה והמנחים אינם מממנים את שהותך באופן מלא, יתכן שהם יהיו פחות מחוייבים אלייך. בנוסף, אם את מגיעה עם תקציב ומחקר עצמאיים, יתכן שלא יוקצו לרשותך משאבים חשובים כגון עוזרי מחקר. עצתנו: תיאום ציפיות! בשלב מוקדם, בו את מבהירה למנחה ולעצמך מה הציפיות שלך מהפוסט. למרות שאת עצמאית מבחינה תקציבית הישארי מחוברת למחקרים המתנהלים במעבדה, ופתוחה לשיתופי פעולה מקומיים. השתדלי לא להעביר איתך יותר מדי פרוייקטים מהארץ, ובמידה ואת ממשיכה שיתופי פעולה קודמים דאגי להקצות לכך זמן מוגדר במהלך השבוע. כמו כן זכרי כי גם אם הגעת עם תקציב עצמאי ניתן וכדאי להגיש גרנטים עם המנחה החדש ובכך להעלות את הסיכויים לקבל מימון מקומי בעתיד.
   
   
3. יש בקהל קלינאיות? רבות מאיתנו מגיעות עם הכשרה כפולה– אנחנו חוקרות אך גם מטפלות (עו”סיות, פסיכולוגיות, קלינאיות תקשורת ועוד). מאחר ומקצועות טיפוליים דורשים רישוי מקומי, הבחירה בפוסט דוק מאלצת אותנו לוותר, לפחות לתקופה זו, על הצד הטיפולי. והרי מדובר על חלק מהזהות שלנו, חלק שאנחנו אוהבות ומרגישות בו שייכות ומוערכות. התחושות האלו עשויות להיות מועצמות בעיקר כאשר אנו נתקלות בקשיים בעשייה המחקרית ומחפשות חיזוק. העצה שלנו: שמרי על קשר עם ה”אני המטפלת” שלך. נסי להשתתף בפורום מקצועי מקומי (אפילו כמאזינה), קחי קורס העשרה בתחומך (מרבית המוסדות מאפשרים קורסים כשומעים חופשיים לפוסט דוקים), לכי להשתלמות של ההוא-שהמציא-את-השיטה-ההיא ובארץ בחיים לא היית מספיקה. בנוסף, העולם הוירטואלי מציע הרבה דרכים להמשיך להיות מעורבת בעשייה בתחומך בישראל דרך קבוצות פייסבוק ומייל, הרצאות אונליין ועוד. *העצה הזו נכונה גם אם אינך מטפלת, דווקא בתקופה שאת אמורה להיות כולך במחקר, אנו מציעות לשמר (או אפילו לפתח) את החלקים הנוספים שלך בדרכים המפורטות מעלה.
   
   
4. לא טוב היות האדם לבדו, ועוד יותר לא טוב לפוסט-דוקית. כי מי עוד יכול להבין את התחושה שאת לא יודעת כלום, שהגעת לפה בטעות, שבזמן שכתבת מלגות או סיימת את הדוקטורט מישהו החליט לשנות את כל עולם הסטטיסטיקה, לעבור לשפת תכנות חדשה ובכלל מי ידע שהעולם האקדמי עבר לטוויטר? מי עוד יכולה לשמוח איתך על קבלה של מאמר או גרנט, על אפקט מובהק באמת או על זימון לג’וב טוק? החברות הפוסט-דוקיות שלך. אלו שלא צריך להסביר להן, מה זה פוסט, ששותפות לתחושת הבדידות וה”צעירות” בתחילת הדרך, שמבינות את מורכבות היחסים עם המנחה, ושותפות לבלבול המשפחתי/תרבותי. כאלו שלא צריך להסביר להן, אלא שפשוט ידעו. התמזל מזלנו ויצרנו לעצמנו קבוצה כזו של שבע נשים, פוסט-דוקיות במדעי החברה, הפזורות בכל רחבי הגלובוס. חלקנו מכירות מהארץ, וחלקנו לא נפגשנו מעולם. הקבוצה שהתחילה משיח על ניתוחים סטטסיטים עברה במהרה למקום שבו פורקות, מבינות, חוגגות הצלחות וכשלונות, וגם משתפות בתמונות של ילדים, חוויות מהמעבדה ואפילו שולחות פירסומים למשרות או מלגות (כן, גם ל״מתחרות״ שלנו!).  העצה שלנו:  מצאי עוד נשים שנמצאות במצבך, וצרו לכן  קבוצה כזו. אחד המקומות שאפשר להתחיל בו הוא קהילת ScienceAbroad בפייסבוק או אחת מהקהילות המקומיות של הארגון ברחבי העולם. אנו בטוחות שתמצאי אותה חיונית. (רק אם היא כוללת נשים מכל רחבי הגלובוס כדאי שתשימי אותה על השתק בלילה).
   
   
5. דברים שרואים משם– בשלהי הדוקטורט השתתפתי בכנס הכנה לקראת פוסטדוק. ממרום הפרספקטיבה שלי דאז, הדרישה (או הסללה) לפוסט בחו”ל היתה נראית לי מופרכת. למה האקדמיה החליטה שזה כל כך חשוב להיות בחו”ל? חשתי שהמחיר הוא כה גבוה שזה פשוט לא הוגן. אז כן. זה אכן קושי. אבל מופרך זה לא. מהר מאוד תביני כמה זה חשוב לצאת מהבועה ולראות עולם, לשמוע אילו שאלות שואלים מעבר לים ואיך הדברים בחו”ל מתנהלים (אחרת!). אנו מאמינות שהחוויה אכן שינתה את האופן שבו אנו חושבות ואת רף העבודה שלנו, וכי היציאה מאזור הנוחות יצרה הזדמנות לבחון מה באמת מעניין ומניע אותנו. העצה שלנו: קחי לך זמן, זה מורכב. עברת למדינה חדשה, וגם אם זו מדינה דוברת אנגלית, את עדיין לומדת שפה חדשה, תרבות חדשה, דרכים חדשות, ובתוך כל זה את צריכה ללמוד נושא חדש. היי סלחנית עם עצמך. וזכרי שגם אם דברים לא מתקדמים בדיוק כמו שחשבת, את מתקדמת בוודאות.
   
   
6. ובסוף הכי חשוב- הקשיבי לליבך. ההחלטה לצאת לפוסט היא מורכבת. כלכלית, מקצועית, לעיתים משפחתית. אנחנו קיבלנו את ההחלטה, כל אחת משיקוליה ויכולותיה. אך חשוב לנו להדגיש- זכרי שמותר לך לבחור גם שלא, אין פה נכון ולא נכון, צריך ולא צריך. באם החלטת ואת חוששת, אנחנו מקוות שהמכתב הזה יעזור להפיג מעט מן החששות.

אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים!
עם רגליים בנעלים
שם שכל בראש-
תמצאי את הדרך שלך.
אל תחשוש(י)
את יכולה ויודעת, מוכנה ומזומנה
ואת היא זו שתחליטי לאן
(מתוך Oh the places you go, Dr. Seuss, בתרגומה הנפלא של לאה נאור)

ד”ר שרון נפרסטק היא פסיכולוגית שיקומית מומחית, וכיום פוסט דוקטורנטית באוניברסיטת סטנפורד בארה”ב. המחקר שלה עוסק בתפקודים נוירוקוגניטיביים בהפרעת דחק בתר חבלתית (PTSD). שרון היא אמא של יונתן, אורי וגיא, ובת זוגו של דניאל.

ד”ר מיכל טנצר היא פסיכולוגית קלינית מומחית, וכיום פוסט דוקטורנטית באוניברסיטת UCL בלונדון. המחקר שלה עוסק בהתפתחות מנגנונים נוירוביולגיים ואישיותיים הקשורים בחוסן וסיכון בקרב מתבגרים. מיכל היא אמא לדיה ולירי, ובת זוגו של ניב.

ד”ר מיה יערי היא פסיכולוגית בהתמחות התפתחותית. היא סיימה פוסט דוקטורט במרכז מורדוך למחקר במלבורן, אוסטרליה, בנושא התערבות בגיל הרך וכיום מנהלת תחום מחקר הערכה ומדיניות בעמותת גושן. מיה היא אמא לנעם, אורי וישי ובת זוגו של שאול. מיה היא חלק מצוות התמיכה של ScienceAbroad.

ֿ