משרה נוכחית – חברת סגל בכיר בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה ובית ספר סגול למדעי המוח, אוניברסיטת תל אביב.

באילו תחומים עסקו עבודות הדוקטורט והפוסטדוקטורט שלך? הדוקטורט והפוסט עסקו שניהם בהתנהגות של אמפטיה ועזרה בחולדות, כאשר בדוקטורט בניתי את הפרדיגמה ההתנהגותית ובפוסט התעמקתי בבסיס המולקולרי של ההתנהגות.

מה תחום המחקר המרכזי במעבדה שלך? המעבדה שלי מתמקדת בהבנת המעגלים המוחיים של התנהגות פרו-חברתית. אני משתמשת במודלים של חולדות, בשביל לבחון את הבסיס הביולוגי של התנהגות חברתית מרמת התא, דרך רשתות נוירונים וכלה בהתנהגות מורכבת.  

מהן המטרות המדעיות שלך? המטרות שלי הן להבין כיצד המח מעבד מצוקה של אחרים, ואיך המידע הזה מוביל (לעיתים) להחלטה לעזור לאחר הנמצא במצוקה. בנוסף אני שואפת להבין כיצד הזהות הקבוצתית של האחר משפיעה על תהליכים אלה, וכיצד תהליכים אלה משתנים כתוצאה מלחץ, טראומה, או במצבים של פסיכופתולוגיה.

מה היה האירוע המכונן בקריירה שלך? מתי הבנת שאת מעוניינת בקריירה אקדמית? ידעתי מגיל עשרה שזה מאד קוסם לי לחקור את המח, התעניינתי מאד בפסיכולוגיה והתמקדתי בזה בתיכון.  למרות זאת אחרי הצבא ביליתי 4 שנים בהי-טק, גרתי בחו”ל, לפני שהחלטתי לעזוב את העבודה ולהתחיל לימודים באוניברסיטת תל-אביב. במהלך הלימודים נמשכתי תמיד להסברים מכאניסטים ביולוגים ומוחיים של תופעות בהתנהגות, ולשם כיוונתי את צעדי. באופן מצחיק גיליתי בסוף שלפעמים ההתנהגות עצמה יכולה להיות כלי מדעי יותר עוצמתי מהביולוגיה המולקולרית, בכך שהתנהגות של החיה (כולל האדם) יכולה לפעמים ללמד אותנו יותר על המח מאשר התנהגות של נוירונים. קשה לבודד אירוע מכונן אחד בקריירה שלי, הייתי אומרת שהמקום אליו הגעתי היום הוא תוצאה של המון אירועים מכוננים, שרבים מהם היו מקריים. קצת כמו בספר של מילן קונדרה ‘הקלות הבלתי נסבלת של הקיום’, בו הגיבורים מתאהבים כתוצאה משישה צירופי מקרים – הייתי אומרת שזה שילוב של צירופי מקרים והקשבה לקול הפנימי בכל שלב של מה נכון לעשות.

מה הוביל להחלטה לחזור לישראל? שינויים בסדרי עדיפויות, תובנה שאני מעדיפה לגור בארץ ומשפחה. בסופו של דבר הכי כיף בארץ! לדעתי. והאנשים מקסימים, הסטודנטים נהדרים, המחקר מלהיב.
הלכתי לעודד את הרצים במרתון השבוע, והיו שם 40 אלף איש. עברו על פני מאות אולי אלפי אנשים בזמן שהייתי שם – מבוגרים, צעירים, נשים וגברים מכל הסוגים, והסתכלתי עליהם, הרבה מהם חייכו אלי ונתנו כיפים וחשבתי לעצמי שאני מבינה מי הם, כל אחד מהם. יש לי שפה משותפת, ותחושת שייכות שפשוט אין בשום מקום אחר.

כיצד עבר הליך הראיונות למשרה באקדמיה? האם עברת הליך בארה”ב או שרק בישראל? הגשתי גם וגם, אבל רציתי מאד לחזור, וברגע שקיבלתי משרה הפסקתי את התהליך בחו”ל.

מהם האתגרים איתם את מתמודדת בחזרה לארץ ובהקמת מעבדה – אישית ומקצועית? לוקח זמן להכיר ולהבין איך המערכת עובדת – חסר היכולת להתחיל ניסויים מכיוון שהמעבדה עוד בבניה יוצר תסכול ותחושת חסר התקדמות. למי שחוזר אני ממליצה לדבר עם כמה שיותר אנשים, להתייעץ כל הזמן, לעשות רשימות, ולא להתבייש להציק לכולם. החל מהלוגיסטיקה של המעבר, וכלה בהכנות לעולם האקדמי בארץ.

מהן ההמלצות שלך לדוקטורנטים ולפוסטדוטורנטים אשר מעוניינים בקריירה אקדמית? ההמלצה שלי היא שונה לכל שלב בדרך. כדוקטורנטית להתרכז במחקר, ובלימודים, מכיוון שזו הנקודה בה רוכשים את הבסיס הרחב שעליו מסתמכים בעתיד (לא שאי-פעם מפסיקים ללמוד). זה הזמן לחרוש ולהשקיע את השעות בספריה ובמעבדה. לפוסט זה כבר יותר הפן של ניהול תכנית מחקר עצמאית, גיבוש זהות כחוקרת ולחשוב איזה סוג של מחקר היית רוצה לעשות בעתיד. זה גם זמן לבנות קשרים, להיות בקשר עם אנשי סגל רבים גם מאוניברסיטאות אחרות, ולהיות עם האצבע על הדופק: איפה מחפשים אנשים עם הפרופיל שלכם? בסוף זה הרבה פעמים שאלה של התאמה טובה (fit), יותר מאשר מספר הפרסומים וכדומה.

עוסקים רבות בצוואר הבקבוק האקדמי, ובעובדה שישנם הרבה אנשים בעלי דוקטורט ומיעוט של משרות עבורם. בתור מישהי שעשתה את הדוקטורט בארה”ב, מה את היית מציעה ליישם במסלולים הקיימים בארץ? אני חושבת שהדוקטורנטים בארץ מעולים, וצוואר הבקבוק הזה קיים גם בארה”ב. לכן לא בהכרח הייתי משנה משהו במסלולים לדוקטורט, אולי להקפיד שמכניסים לתכנית הלימוד נושאים שרלוונטיים בתעשייה כגון שיטות חדשניות של עיבוד נתונים או ניהול פרויקטים, והרחבת תכניות של חשיפה לתעשייה. בנוסף, הייתי מציעה כמה שינויים מערכתיים – החל מיישום של יותר תקנים של עמיתי מחקר ברחבי הארץ, וכלה ברעיון קצת מהפכני של מעבדות שקמות בקבוצות של 2-3 חוקרים ביחד במקום מעבדה לכל חוקר (כפי שנפוץ בעולם הסטארט-אפ).

בתור חברת סיינסאברוד האם הפעילויות שהעמותה מציעה לדוקטורנטים ולפוסטדוקטורנטים בחו”ל סייעו לך? בהחלט, בכמה מובנים. ראשית, הידיעה שקיימת עמותה כזו שמטרתה לעזור למדענים לחזור ארצה ולמצוא משרה, השרה אוירה חיובית, תחושה שבארץ מתעניינים בנו ותומכים – שהרי הרבה מאיתנו נוסעים במטרה ברורה לחזור עם הכישורים שרכשנו בחו”ל. בנוסף, בפעילויות פגשתי אנשים במצב דומה לשלי שנמצאים סביבי באוניברסיטה, זה הוביל לקשרים חברתיים ותחושה שאני “לא לבד”. לבסוף העמותה מציעה עזרה רבה בתהליך החזרה עצמו, החל ממימון כרטיסי טיסה לראיונות וכלה בהמון אינפורמציה, ולדעת להפנות אותי לגורמים שידעו לעזור עם שאלות שונות ומשונות על תהליך החזרה. 

לרגל יום האישה במדע, האם יש לך טיפים ייחודיים לדוקטורנטיות ? מה את חושבת שניתן לעשות כדי לצמצם את הפער המגדרי במשרות באקדמיה? האקדמיה דומה קצת לסטארט-אפ,  בכך שמי שמצליח זה מי שמושקע מאד ב”בייבי” שלו, זו עבודה בעיקר עצמאית שדורשת יוזמה, ראש גדול, והתלהבות רבה. כמו בכל קריירה מאתגרת, השלב של התחלת משפחה הוא קשה במיוחד – לשני ההורים אגב, אם הם מעורבים בצורה שווה בהורות. צריך לדעת שזו תקופה מיוחדת, להכין רשת של הרבה מאד עזרה. זה יכול לבוא בכל מני צורות החל מעזרה בתשלום (במידה ויש אפשרות, שזה לא מובן בכלל. אבל למי שמהססים “לזרוק” כסף על שירותים אומר שזה הזמן בחיים שכל עזרה ממש שווה זהב), משפחה אם יש, וכלה ברשתות חברים שמתאגדות לפעול יחד בטיפול בילדים. כדאי לדעת מה עמדות המנחה מראש – יש מנחים מאד תובעניים מבחינת שעות, שלא מקבלים בהבנה מחויבות של הורים צעירים. בוודאות אפשר לעשות מדע מדהים ופורץ דרך בלי להיות במעבדה עד הלילה כל יום. דווקא בישראל מבינים את זה הרבה יותר מאשר בארה”ב לתחושתי. יש פער בין סטודנטים ישראלים לאמריקאים בנושא הזה, מכיוון שהישראלים מגיעים בדרך כלל מבוגרים ובוגרים יותר לשלב הפוסט, ולכן בד”כ כבר עם ילדים או בשלבים ראשונים של הורות, לעומת האמריקאים.

נושא נוסף שלא קשור להקמת משפחה, ששמתי לב אליו, הוא הבדל מגדרי בסגנון הצגת המדע. העבודה המדעית מורכבת משני חלקים עיקריים – עשית המדע, ותקשור המדע. לדעתי נשים נופלות יותר בחלק השני. חשוב כל כך להציג את המדע בביטחון, החל מפורומים קטנים של ישיבות מעבדה או ועדות וכלה בכנסים. גם ממצאים שיש לכם ספקות לגביהם ניתן להציג את הבעייתיות בצורה בטוחה ולא מתנצלת. להגיד ‘התופעה הזאת יכולה לנבוע מא’,ב’ ג’ ואני בודקת כעת את א’. הבעיות הם חלק אינהרנטי של המדע, לא משהו שמצביע על חוסר כשרון של החוקר(ת). בחווייתי האישית, הבחנתי שנשים נוטות יותר להתנצל כאילו זו “אשמתן” או מצביע על חוסר מסוגלות אישי. חשוב לעבוד חזק על עמידה מול קהל ותקשורת טובה שמשדרת ביטחון ומקצועיות. זה משהו שממשיכים לשפר כל החיים.

ד”ר מיכל ארד היא פוסטדוקטורנטית במחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן למדע (מעבדתה של פרופ’ מיכל שוורץ). המחקר שלה מתמקד בהבנת הממשקים בין מערכת החיסון לבין המוח, בעיקר במחלות נוירו-התפתחותיות וניורו-דגנרטיביות. ל-ScienceAbroad היא הצטרפה כמתנדבת בשנת 2010 בזמן שהותה בארה”ב, ויזמה ותפעלה את הפעילות של העמותה ברשתות החברתיות. עם חזרתה לישראל, ד”ר ארד זכתה במלגת משרד המדע ע”ש יצחק שמיר לפוסטדוקטורנטים חוזרים.