ד”ר רות שרץ-שובל השלימה את לימודי הדוקטורט במחלקה לביוכימיה במכון ויצמן, עשתה שנתיים  פוסטדוקטורט במעבדה במכון ויצמן ועשתה  פוסטדוקטורט שני ב-MIT בבוסטון.

ד”ר מיכל ארד ראיינה אותה על מסלול הקריירה ודרכה בחזרה כחוקרת עצמאית למחלקה בה השלימה דוקטורט.

משרה נוכחית – חוקרת (PI) במחלקה הביומולקולרית במכון ויצמן

אתר המעבדה lab for functional reprogramming in the tumor microenvironment

באילו תחומים עסקו עבודות הדוקטורט והפוסטדוקטורט שלך?

עבודת הדוקטורט שלי במעבדה של זבולון אלעזר עסקה בהליך האוטופאגי. זהו תהליך דגרדציה, שמתרחש בכל האורגניזמים, שבמהלכו חלקיקים ביולוגים מפורקים בתהליך דחיסה הדומה לזה שקיים במידה מסויימת במיחזור אורגני . במחקרי, שנערך במחלקה לביוכימיה במכון ויצמן, שזו גם המחלקה בה קיבלתי משרה, הראתי שתהליך הדגרדציה הזה עובר רגולציה ע”י תגובת “Redox” שהיא תגובת חימצון-חיזור. משסיימתי את הדוקטורט התחלתי פוסטדוקטורט במעבדתו של משה אורן, גם כן במכון ויצמן, בזמן שחיכיתי לבעלי שיסיים התמחות ברפואת ילדים. היה ברור שכדי להישאר באקדמיה אני צריכה לצאת לתקופת מחקר בארה”ב, אבל בעלי ואני היינו צריכים לתזמן את המעבר לארה”ב עם הכשרתו כרופא. היה לי חשוב לנצל את הזמן הזה לפוסטדוקטורט משמעותי, ואכן הצלחתי בשנתיים שבהן הייתי במעבדה של משה לפרסם מאמר שעסק בחשיבות התהליך האוטופאגי להתפתחות והישרדות של תאים סרטניים. את הפוסטדוקטורט השני עשיתי במעבדה של סוזן לינדקויסט ב Whitehead Institute, MIT בבוסטון, שם עברתי לעבוד על מנגנוני לחץ בסביבה של הגידול. המחקר התמקד ב–HSF1, פקטור שיעתוק שמוגבר בזמן עקה (בעיקר כתוצאה משינוי בטמפרטורה) תוך תאית. המחקר שלי הראה שהפקטור הזה בעל תפקיד קריטי בהתפתחות של גידולים, אבל לא מכיוונם של התאים הסרטניים אלא דווקא מהתאים הנורמליים שמרכיבים את רקמת התמך הסרטנית.

מה תחום המחקר המרכזי במעבדה שלך?

המחקר במעבדה שלי מתמקד ביחסי הגומלין בין התאים הסרטניים לתאים שנמצאים במה שנקרא ה”מיקרוסביבה הסרטנית”, שזו הסביבה הבריאה שעוטפת את הגידול. אנחנו בוחנים את המעורבות של תגובות עקה בגיוס תאי הסביבה לפעילות הגידול. אנחנו בוחנים תאים מסוגים שונים כמו fibroblasts, אותם חקרתי בפוסטדוקטורט, ותאים ממערכת החיסון.

מהן המטרות המדעיות שלך?

המטרה שלי היא הבנה מנגנונית של התהליכים שגורמים ותורמים למחלה. מתוך כך כמובן שישנה שאיפה למצוא מרקרים/סמנים שיסייעו בזיהוי מוקדם של המחלה. אני משתפת פעולה עם רופאה מבילינסון, והעבודה בחלקה נעשית על דגימות מחולים, ורק אח”כ עוברים למחקר בעכברים. המחקר שלי שואף להיות מה שמוגדר בתחום כ- translational, ולא רק הבנה ותאור של תהליכים.

מה היה האירוע המכונן בקריירה שלך? מתי הבנת שאת מעוניינת בקריירה אקדמית?

האמת היא שתמיד ידעתי שאני רוצה קריירה אקדמית. היו שלבים במהלך הדוקטורט בהם היו לי מחשבות שניות אבל החופש האקדמי, היכולת לחקור את מה שמענין אותי, החדשנות שבשאלות ובידע עדכני, הצורך והיכולת להמציא את עצמי מחדש כל אלה תמיד משכו אותי חזרה. מה שמשך אותי בתפקיד ראש מעבדה היה היכולת לשלוט בשאלות ובכיוונים, להיות זו שמנווטת את המחקר. בנוסף קסם לי גם הרעיון של מנטורינג (הנחיה), להוביל קבוצה של אנשים שעושה ביחד מחקר סביב מטרה מסויימת.

כיצד עבר הליך הראיונות למשרה באקדמיה?

הגשתי מועמדות למספר אוניברסיטאות, למחלקות שונות, רק בישראל, משום שידעתי שאני רוצה לחזור. למכון ויצמן פניתי קודם, משום שידעתי שהליך הקבלה שם לוקח הרבה זמן, יותר זמן מההליך באוניברסיטאות, לכן בעצם ביצעתי שני סבבי ראיונות שונים. התראיינתי בשלוש מחלקות במכון, ובנוסף הגשתי מועמדות לאוניברסטת תל אביב, לטכניון ולאוניברסיטה העברית לפי קולות קוראים. ברגע שהמאמר הגדול מהפוסט התקבל התחלתי לבסס הצעת מחקר, וכשזו היתה מוכנה התחלתי את הליך הגשת המועמדות. את הסבב הראשון עשיתי עם תינוק בן חודשיים דבר שהוסיף לאתגר. בסבב הראשון נתתי סמינר ושלושה chalk talk. זו חוויה שאתה מגיע אליה פעם ראשונה רק כאשר אתה עומד למבחן. ג’וב-טוק, ההרצאה/הסמינר שנותנים כאשר מגיעים להתראיין, הוא משהו שניתן בפני המחלקה ולכן ניתן (ורצוי) להיחשף אליו בזמן הדוקטורט והפוסטדוקטורט, אבל chalk talk זה משהו אחר. מדובר בימים לא קלים שבמהלכם צריך להתרשם מהמחלקה, בזמן שאת מנסה להרשים אותם. הסבב השני היה יותר קל, כי כבר ידעתי למה לצפות. בימים האלה של הראיונות מאד חשוב להכיר את האנשים. בויצמן הכרתי, אבל את החוקרים במקומות האחרים הכרתי פחות, והיה מאד חשוב גם להכיר וגם להבין עם מי אוכל לשתף פעולה, לבחון אם יש סביבה שניתן לתקשר איתה גם מדעית וגם אישית. הדבר הנוסף שחשוב היה לי לבחון ולהתרשם ממנו היה הציוד הקיים (או חסר) בכל מחלקה. חשוב מאד להבין עד כמה האוניברסיטאות עומדות בהבטחות לציוד בסיסי כאשר איננו. שיקול משמעותי נוסף הוא היכן יש סטודנטים טובים וכמה קל או מורכב לגייס סטודנטים למעבדה. מאד חשוב לזכור שזה ראיון הדדי. הם מחפשים מעבר להכל קולגה – מישהו לעבוד ולשוחח איתו בדיוק כשם שלי היה חשוב להבין האם יהיה לי נחמד ומענין לעבוד עם האנשים האלה, בסביבה הזו.

מהם האתגרים איתם את מתמודדת בהקמת מעבדה?

חזרתי בסוף אוגוסט, הקמתי את המעבדה באוקטובר 2015. ישנם המון אתגרים. ויצמן נותנים תנאי פתיחה מצויינים. חבילת הסטארטאפ נהדרת ועדיין ההקמה אינה פשוטה – איך לעצב את המעבדה, איך לבחור ציוד, איך לראיין – כל ה- skills שאף אחד לא בדק שיש לי, ולא ממש רכשתי במהלך הלימודים – ניהול תקציב, מו”מ עם ספקים, כתיבת גרנטים. תוך כדי לדאוג ל-3 ילדים שחזרו לארץ. בעלי חזר גם למשרה אז שנינו חזרנו ללו”ז מאתגר. בהתחלה התייעצתי עם המון אנשים, עם כל מי שרק יכולתי, ואז הבנתי שיותר מדי עצות זה לא בהכרח דבר טוב. לכן נצמדתי לקבוצה מצומצמת של אנשים, ובהתבסס על העצות שלהם הצבתי לעצמי כל פעם משימות לחודש-חודשיים. אני עדיין מרגישה שאני נקלטת; זה הליך ארוך. הסביבה פה במכון מאד תומכת. כולם טובים ואפשר לשאוב מזה המון, אבל זה גם כמובן מלחיץ. בנוסף, על אף שחשוב להתייעץ ולהקשיב לאחרים, חשוב להיצמד לאני מאמין שלך.

אחד היתרונות עבורי כחוקרת חדשה בויצמן הוא שאין חובת הוראה, דבר שמקל מאד על הליך הקליטה וההקמה. בהמשך אני כמובן אשמח מאד ללמד, אבל כרגע היכולת להתמקד במחקר ובהקמת המעבדה היא פריבילגיה אדירה.

מהן ההמלצות שלך לדוקטורנטים ולפוסטדוטורנטים אשר מעוניינים בקריירה אקדמית?

אני מאד נהנתי מהפוסט, אבל חשוב לזכור שזו תקופה מאד לא פשוטה. חשוב לתכנן אותה טוב, כי זה משפיע על כל המשפחה. אני לדוגמא תיזמנתי את הנסיעה לארה”ב כדי שזה יעבוד גם מבחינת הקריירה של בעלי. השהייה של שנתיים (תקופת הפוסט שלי בישראל) זה המון זמן, עם זאת כדי לעשות פוסט של 5 שנים כמו שצריך חייבים תמיכה משפחתית. במקרים רבים אנשים נוסעים עם מגבלת זמן מצד בן או בת הזוג, וזה לא הולך. חשוב לקחת בחשבון שפוסט בביולוגיה יכול להימשך 5-6 שנים. אני מכירה הרבה פוסטדוקטורנטים שלא מרימים את הראש מהמחקר. לנו היה חשוב, למרות כל הלחץ, לטייל ולהנות, דאגנו שלילדים יהיה כיף. כל זה מתוך מחשבה שאם המחקר לא ינסוק, לפחות התקופה הזו תהיה חוויה נעימה ומעשירה לכולנו.

פרקטית לקראת החזרה אני חושבת שכאשר העבודה בשלה אז כדאי להתחיל לרחרח. מנסיוני לא נכון להתחיל מוקדם מדי. אני הגעתי ל”אילנית”, הכנס הביולוגי באילת, בדיוק כאשר המאמר שלי היה ב revision, אז ידעתי שזה כנראה יהיה בסדר מבחינת הפרסום. הכנס היה עבורי הזדמנות מצוינות להרצות בפני כולם, בלי שזה יחשב כראיון רשמי. בנוסף, הסיטואציה של כנס איפשרה לי לשוחח עם אנשים ולהציג את עצמי, כך שכאשר הגשתי מועמדות ביולי-אוגוסט כבר היו מוכנים לקראתי.

חשוב מאד להתייחס להצעת המחקר ברצינות, מאד ברצינות. קורות החיים והפרסומים כמובן חשובים, אבל צריך לזכור שבשלב הזה לכולם יש רזומה מרשים, ומה שיקבע זו הצעת המחקר והיכולת שלכם להלהיב אנשים לגביה.

אני ממליצה לעשות את הראיונות באופן דו שלבי בדומה לזה שאני עשיתי – קודם ויצמן בגלל ההליך הארוך, ואז להגיע שוב לראיונות במקומות האחרים. עם זאת, אליה וקוץ בה, חשוב לזכור שישראל זה מקום קטן. כאשר הגעתי לאוניברסיטאות אז נשאלתי למה הגעתי אליהם, למרות שכבר קיבלתי משרה בויצמן. אמנם עברתי שלב בויצמן אבל לא היתה לי משרה ביד, ולכן חשוב להתמודד נכון עם אמירות כאלה, ולספק הסבר לסיבה שבעטיה התראיינתי קודם שם ורק עכשיו אני מגיעה לכאן. בחרתי במשרה בויצמן, אבל זה לא אומר שהאוניברסיטאות בישראל אינן מעולות. קיבלתי הצעות נפלאות עם חבילות סטארטאפ מצוינות. יוצאי ויצמן לעיתים נעולים רק על חזרה לויצמן, מן גאוות יחידה שכזו, וחשוב לזכור שהאקדמיה בישראל נפלאה. לי זה הסתדר גם מבחינת המשרה של בעלי, וחשוב לקחת גם את השיקול המשפחתי בחשבון – לעשות את מה שהכי נכון לכם ולמחקר שלכם, אבל גם לקחת בחשבון מה נכון למשפחה, ועל הדרך לא להכעיס אף אחד כאשר מסרבים להצעות אחרות.
הדבר האחרון שחשוב לי לציין הוא שחשוב לתכנן את החזרה לא פחות מהמעבר לארה”ב. זו אמנם חזרה הביתה, אבל היא לא פשוטה. אחרי כמה שנים בארה”ב מסתכלים על ישראל לעיתים בעיניים מאד ביקורתיות, וחשוב לזכור שכיף לחזור וכיף בארץ. אני מאד אוהבת את המכון. אנחנו גם גרים כאן. למרות החששות שהיו לנו לפני החזרה, החזרה היתה מדהימה גם עבור הילדים, גם מבחינה חברתית וגם מבחינה מקצועית. יש לי שתי ילדות גדולות בגילאים לא פשוטים, חזרו לכיתות ד’ ו-ז’, ועדיין היתה להן נחיתה רכה. פתאום הן לא צריכות לקבוע פליידייט – נפלא לילדים כאן. יש משהו משוחרר ונוח כאן למרות שהמעבר עצמו, כמו כל מעבר, לא פשוט.

עוסקים רבות בצוואר הבקבוק האקדמי, ובעובדה שישנם הרבה אנשים בעלי דוקטורט ומיעוט של משרות עבורם. לאור זאת, איך את רואה את עתיד תכניות הדוקטורט?

אמנם יש צוואר בקבוק, אבל חסרים חוקרים בשלב של עמית מחקר. מאד חיזקו אותו בשנים האחרונות –מבחינת תקנים, תנאים וגם מבחינת ההכרה המדעית – עם זאת מסלולים כאלה יש יותר בויצמן ופחות באוניברסיטאות. לדעתי זה משהו שיכול לסייע לכולם.

מעבר לזה, העצה שאני נותנת לאנשים לפני פוסט זה תחשבו על זה. הפוסט הוא הקרבה אדירה – כלכלית, מקצועית, משפחתית – ולא כולם מקבלים משרה באקדמיה או משרת כניסה חזקה בתעשיה. צריך לחשוב אם זה באמת מה שרוצים.

ממה שאני רואה מסביב יש משרות. צוואר בקבוק קיים לא רק באקדמיה, וזה זה לא שאין משרות טובות בישראל, באקדמיה ומחוצה לה.

כחברה פעילה בארגון, האם הפעילויות שסיינסאברוד מציעה לפוסטדוקטורנטים בחו”ל סייעו לך?

כשהגעתי פחות נחשפתי לפעילויות של ביואברוד ואני חושבת שזה מאד התפתח בשנתיים-שלוש האחרונות שלי. נכחתי בוובינרים שעסקו בהכנה לארץ, במפגש עם נציגי אוניברסיטאות ובמפגשים החברתיים שהיו מאד מועילים. כמובן שמלגת הנסיעה חשובה מאד, כי בשונה ממקומות אחרים בעולם אשר מכסים את הוצאות ההגעה לראיונות, בישראל זה לא קורה. מניחים שאנחנו מגיעים להתראיין כחלק מביקור משפחתי, ולכן אין צורך לשלם הוצאות ראיון. המלצתי לחלק את הליך הראיונות לשני סבבים, אבל חשוב להבין שהעלות נופלת על המרואין, לכן זה לא מובן מאליו. לשמחתי הרבה, סבב אחד שלי מומן ע”י מלגת נשים של ויצמן – המלגה הזו כוללת גם הגעה לראיונות. בסבב השני, קיבלתי תמיכה מביואברוד ומשרד הקליטה. הייתי מחלקת את ההליך לשניים בכל מקרה, כי זו הדרך הנכונה עבורי, אבל התמיכה הזו היתה קריטית ליכולת להוציא את זה לפועל ועל כך אני אסירת תודה.

המפגשים עם חוקרים צעירים, ולאו דווקא הנציגים הרשמיים – הפרופסורים הותיקים, היו עבורי אחד הדברים הכי חשובים. היכולת להבין איך זה לחזור היא משהו שאפשר לקבל רק מחוקרים צעירים. כחוקרת צעירה בעצמי היום זה משהו שמאד אשמח לעשות בביקורי בארה”ב.

היוזמה לתמוך בהגעה של פוסטדוקטורנטים ל”אילנית” היא גם דבר נפלא. זה אולי ישמע חסר משמעות לחלק מהקוראים, אבל העובדה שציינו על ה- name tag בכנס לא רק שם ושיוך מוסדי אלא גם “פוסטדוקטורנטית” היא דבר מאד חשוב. זה מיד הבהיר לאנשים מי אני ומה אני מחפשת עוד לפני שהצגתי את עצמי.