Career Center

“לעשות מחקר בישראל זה מעשה ציוני” – סיפור החזרה של ד”ר שחר דרעי

ד”ר שחר דרעי חזר לישראל אחרי שנים של מחקר במעבדות המובילות בעולם, החלטה שהוא מגדיר כבחירה מקצועית, משפחתית ובעיקר ציונית.

הוא גדל בירושלים עם מורים יוצאי דופן שהדליקו בו אהבה למדע כבר בגיל צעיר. אחרי שירות קרבי בהנדסה הקרבית, הוא פנה למסלול ישיר במדעים: תואר ראשון, שני ודוקטורט בכימיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

במהלך הדוקטורט יצא למחקר אורח ב University of California, Berkeley, חוויה שהוא מתאר כנקודת מפנה אמיתית. בברקלי חשפה אותו לדרך שונה לחלוטין לעשות מדע, כזו שמחברת בין דיסציפלינות, מאפשרת לגעת בשאלות מדעיות גדולות בעזרת מכשור מדעי מתקדם הקיים במאיץ החלקיקים במעבדה הלאומית בברקלי. שם הוא פגש תחומי מחקר שלא היה נחשף אליהם קודם, והבין איך נראה מחקר כשהוא מתבצע בתוך מערכת אקדמית שמקדשת חדשנות, סקרנות ויצירתיות. על עבודת הדוקטורט שלו שחר זכה במספר פרסים ומלגות יוקרתיים וביניהם מלגת עזריאלי ופרס החברה הישראלית לכימיה.

מהמסגרת הזו המשיך לפוסט דוקטורט בETH Zurich, אחד המרכזים המובילים והמתקדמים בעולם בכימיה ומדעי החומרים. שם עבד על מחקר המשלב ננוטכנולוגיה, כימיה אי אורגנית, קטליזה הטרוגנית ושיטות ספקטרוסקופיה תהודה מגנטית גרעינית מתקדמות כדי לענות על שאלות בסיסיות הנוגעות לפעילותם של ננו-חלקיקים מתכתיים כזרזים.

הגישה למערכות הספקטרוסקופיות המתקדמות בעולם פתחה בפניו יכולות ניסוי שחוקרים רבים יכולים רק לחלום עליהן. הוא מספר שהיכולת לאפיין חומרים מורכבים “עד רמת האטום” שינתה את האופן שבו הוא חושב, שואל שאלות ומתכנן מחקר. זו הייתה נקודת עומק מדעית שהרחיבה לו את ההבנה לגבי מה אפשרי, ואפשרה לו לפתח קו מחקר עצמאי וברור שהוא מביא איתו היום לישראל.

לצד ההצלחה המדעית, עם פרוץ המלחמה החיים בשווייץ הפכו מאתגרים: התגברות של אנטישמיות, אירועים אלימים ברחוב ומחשבות יומיומיות על המצב בישראל. “זו הייתה נקודת התעוררות,” הוא מספר.

עם סיום הפוסט קיבל שחר כמה הצעות ממוסדות מובילים בארץ ובחו”ל. חלקן הגיעו ממקומות בעלי מסורת מחקרית ארוכה ומשאבים העולים על אלו של המוסדות בישראל. למרות זאת, הוא בחר להצטרף לסגל של אוניברסיטת בר אילן. הסיבה המרכזית, לדבריו, הייתה האפשרות לבנות משהו חדש במקום שרואה לרחוק, ובו אפשר להקים מעבדה שמניעה תחום שלם קדימה. את האפשרות הזאת הוא מצא בבר אילן.

שחר מדגיש תובנה מרכזית מהשנים בחו”ל. ישראלים מצליחים במיוחד בנקודות שבהן נוצר מדע פורץ דרך. הם גמישים, יצירתיים, מהירים בחשיבה ויודעים לשאול מחדש את השאלות שאחרים מתעלמים מהן. זה אחד הדברים שגרמו לו להרגיש שהמקום הטבעי להקים בו מעבדה הוא דווקא כאן.

הוא הקים מעבדה חדשה, שתעסוק בפיתוח חומרים חדשניים והפיכת גזי חממה לחומרים בעלי ערך כחלק מכלכלת הפחמן העתידית. גם אשתו, חוקרת חומרים מצטיינת, נמצאת בשלבים מתקדמים של חזרה ופתיחת מעבדה בישראל.

במהלך שהותו בציריך הוביל שחר במשך שנתיים את קהילת הכימיה של ScienceAbroad הוא מספר שהקהילה הייתה מרחב מקצועי משמעותי שאפשר לשתף רעיונות, להתאמן על הרצאות, לקבל חוות דעת מעמיתים ולשמור על חיבור חי לאקוסיסטם הישראלי. לדבריו, קהילה מקצועית היא לא רק תמיכה, אלא חלק מהדרך שבה מדען מבין את האפשרויות שלו ומקבל החלטות אמיתיות לגבי עתידו.

שחר רואה בחזרה לישראל לא רק בחירה אישית, אלא צעד שנועד להשפיע על החברה והמדע המקומי. הוא מאמין שאם מספיק חוקרים ישובו ויקימו כאן קבוצות מצוינות, הדבר יחזק את האקדמיה, את החינוך ואת התעשייה כולה.

“ישראל יודעת לייצר מדע פורץ דרך ברמה העולמית,” הוא מסכם. “הגיע הזמן שגם נחזיר את האנשים שמסוגלים להוביל אותו.”

מ-MIT לאופטיקה קוונטית בישראל
אחרי שירות כקצינה ב-8200 הגיעה לתואר ראשון בפיזיקה ומדעי המחשב ותואר שני בפיזיקה באוניברסיטת תל אביב, ד”ר טרכטנברג־מילס המשיכה ישירות לדוקטורט בפיזיקה, בהנחיה משותפת עם תחום הנדסת חשמל באופטיקה לא ליניארית. במהלך הדוקטורט היא כבר הספיקה להפוך לאמא לשני ילדים.

משם הדרך הובילה לפוסט־דוקטורט ב־ MITחמש שנים שלמות בארה”ב שבמהלכן חוותה גם את אתגרי הקורונה (בהריון שלישי) וגם את חוויית הזרות של החיים בחו”ל. בסופו של דבר, היא ובעלה (כיום חבר סגל בבר־אילן) החליטו לחזור לישראל.

היום היא פותחת מעבדה עצמאית באוניברסיטת תל אביב בתחום אופטיקה קוונטית ומגייסת סטודנטים לתארים מתקדמים, מתכננת צוות מחקר חדש, ובונה מסגרת מדעית משלה.

“נסענו תמיד מתוך ידיעה שנחזור. הלב כאן, המשפחה כאן. בחו”ל תמיד נשארים קצת זרים”.

 למה לחזור?

סיון מתארת את ההבדל בין החיים בבוסטון לחיים בישראל בפשטות:

“בארה”ב הכול נראה נוצץ, אבל זה לא באמת שלך. לא החגים, לא השפה, לא הבית. בארץ זה כן שלך, גם עם כל הקשיים.”

הטיפים של סיון לחוקרות וחוקרים חוזרים:

• להגיש למספר מחלקות רלוונטיות או חצי רלוונטיות – גם אם לא בדיוק בתחום שלך. יש פיזיקאים בפיזיקה, בחשמל ובמכונות – אין הרבה משרות וצריך ללכת על כל מה שאפשר.
• להתאים את הצעת המחקר –  לא ממליצה לנסח הצעת מחקר שונה לכל מחלקה, עדיף להיות קונסיסטנטיים עם החוזקות האישיות של כל אחד.
• מועד ההגשה – לפעמים עדיף להגיש לפני פרסום נוסף, אם יש אינדיקציה שיש תקן, (מישהו עזב/עתיד לעזוב) – מישהו שאתה סומך עליו אומר לך להגיש, אז לעשות את זה.
• לא לתת סמינרים בארץ לפני הגשה – גם אם זה לא “ג’וב־טוק”, זה נתפס כך.
• לשמור על קשר עם אנשים בארץ – כנסים, מנחים, קולגות, זה מה שפותח דלתות.
• ולנשים במיוחד – אל תחששו להיות היחידות בחדר. פחות להתבייש, יותר לדחוף קדימה.

אם מעניין אתכם להצטרף למעבדה החדשנית, ד”ר טרכטנברג מילס מפתחת רכיבים אופטיים בעלי מבנים ננומטריים על בסיס סיליקון אשר מאפשרים שליטה באור וייצור של אור קוונטי. המעבדה שלה  ,שואפת למצוא פתרונות פוטוניים לבעיות של מחשוב קוונטי, תקשורת קוונטית, ועוד.  לשליחת קו”ח לתפקידים של סטודנטים לתואר שלישי, פוסט דוקטורט.ית, עוזר.ת מחקר ומנהל.ת מעבדה : [email protected]

לחזור אחרת: על מדעי המוח, חוסן קהילתי, ובחירה לא צפויה
אחרי פוסטדוקטורט באוניברסיטת ייל בתחום מדעי המוח, ד”ר זיו בן ציון חזר לישראל (ובחר לעשות את זה אחרת). במקום להצטרף למחלקה למדעי המוח או לפסיכולוגיה, הוא השתלב דווקא בבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת חיפה (והפך לחוקר המוח היחיד בו).

עבורו, זו לא הייתה החלטה מתוך אילוץ, אלא בחירה שמבוססת על תחושת שליחות והבנה עמוקה של החיבור בין חקר המוח לבין בריאות קהילתית.

“אם הייתי מצטרף למחלקת מדעי המוח, הייתי עוד חוקר בין רבים. כאן אני מביא משהו אחר (וזה פותח מרחב לשיתופי פעולה שלא היו מתאפשרים אחרת).”

היום הוא עובד עם קהילת סטודנטים וחוקרים שמגיעה מעולמות מקצועיים מגוונים (אחיות, עובדות סוציאליות, דיאטניות, אנשי משרד הבריאות) ודרכם המחקר שלו מקבל הקשר רחב ויישומי.

אחרי שנים של מחקר, הוא מבין שטראומה אינה רק אישית (היא גם קולקטיבית, חברתית). ולכן הקים את מעבדת STRONG, שמתמקדת בהתמודדות של קהילות עם מצבי משבר, עם דגש על המציאות שנוצרה מאז 7 באוקטובר. זיו זכה גם במענק בראשית של הקרן הלאומית למדע בסך 4.5 מיליון שקלים על הפרויקט שמוביל.

הפן האישי לא פחות חשוב: במהלך הפוסט הכיר את בת זוגו אריאל, וכששניהם החליטו לחזור לישראל (זה כבר היה ברור). היום הם הורים לדניאלה, בת תשעה חודשים, וזיו מדגיש שמאז שנולדה, תחושת השייכות התחזקה עוד יותר.

“אין תחליף למשפחה, לבית, לקרקע.”

ואולי הכל התחיל עוד קודם (כשאמא שלו קנתה לו דירה בטבעון), רגע לפני שטס. “כדי שתהיה לו סיבה לחזור”, היא אמרה. ובסוף, זה עבד.

בזמן שהותו בארה”ב שימש כרכז קהילת החוקרים הישראלים בייל במסגרת ScienceAbroad. זה התחיל כרצון להכיר, והפך לפעילות מעמיקה שכללה וובינרים, כנסים וחשיפה לתעשייה. גם היום, הוא נשאר מעורב (וממשיך לייעץ לחוקרים שחושבים לחזור).

הסיפור של זיו מזכיר לנו שחזרה לישראל ולאקדמיה לא חייבת להיראות כמו “העתק-הדבק” של המסלול שיצאנו ממנו. לפעמים, דווקא כשבוחרים אחרת (נפתחות הדלתות שלא ראינו קודם).