בחדר סגל במכללה בה אני מלמדת פגשתי חברה שהייתה נראית קצת מדוכדכת, שבועיים קודם היא קיבלה תשובות מהשופטים ששפטו את הדוקטורט שלה, שניים היו מאד חיוביים אבל השלישית קטלה והיא לא הצליחה להתאושש מזה.
הסתכלתי עליה במבט משועשע ושיתפתי מחוויותיי באקדמיה:
בתזה שלי גיליתי שטעיתי בניתוח הנתונים, כששיתפתי את המנחה היא צרחה עלי שעה בטלפון שהיא לא מבינה איך התקבלתי לתואר שני כשאני ברמה של תיכון. בסופו של דבר סיימתי את התזה בציון גבוה והמנחה שלי הציעה שנפרסם ביחד מאמר (מה שאמנם עשינו) וכתבה עבורי המלצה חמה לדוקטורט.
כשהגשתי את הדוקטורט לשיפוט אחת השופטות כל-כך קטלה אותו שחשבתי שהיא מתכוונת שאכתוב דוקטורט חדש, בסופו של דבר תיקנתי את ההערות שלה תוך שבועיים והדוקטורט התקבל.
אחרי הרבה שנים עם הילדים בבית חיפשתי עבודה, שלחתי מאות קורות חיים, הייתי בהמון ראיונות ולא התקבלתי לאף עבודה. היום אני מלמדת בשתי מכללות, למכללה הראשונה לקח לי שלש שנים להתקבל, למכללה השניה לקח לי עשר שנים להתקבל (עשר שנים בהן שלחתי קורות חיים לכמה ראשי חוגים מדי שנה ובאתי שוב ושוב לראיונות).
באחת המכללות בהן לימדתי, ראש החוג צפתה בשיעור שלי וכתבה לי משוב מזעזע, ציפיתי כל יום לפיטורין אבל לאחר מספר חודשים דווקא הגדילו לי את שעות ההוראה שם.
פוסט דוקטורט? הגשתי לאוניברסיטת אריאל ונדחיתי, הגשתי לסופי דייויס ונדחיתי, הגשתי למרטין בובר ונדחיתי. הגשתי למכון מופת שלש פעמים בקשה למועמדות ורק בפעם השלישית התקבלתי (סיימתי לא מזמן את הפוסט שם בהישגים נאים).
מאמרים? רוב המאמרים שהגשתי לפרסום נדחו בהגשה ראשונה, יש לי מאמר שנדחה 18 פעמים עד שמצאתי לו בית, סך הכל קיבלתי עשרות דחיות של מאמרים בשבע השנים בהן אני מפרסמת. לאחרונה התקבל מאמר שלי לכתב עת בדירוג גבוה ללא תיקונים!!! מרוב הלם בדקתי שאין כאן טעות (אין). אז ניסים קורים לפעמים, אבל בדרך כלל הדרך להצלחה עוברת בעבודה קשה (פרסמתי עד כה 16 מאמרים ועוד אחד התקבל לפרסום לאחרונה).
כנסים? השנה הגשתי תקצירים לששה כנסים, שניים דחו אותי, כנס נוסף הציע לי להציג בפוסטר במקום הרצאה ורק שלושה כנסים קיבלו אותי.
קידום? לאחרונה דחו את מועמדותי לדרגת מרצה בכירה (בשלבים המקדימים של בדיקת התיק), אז מה? אני בטוחה שאגיע לזה בעתיד הקרוב.
אנשים רבים חושבים שהעולם מתחלק למצליחים ונכשלים ולא מבינים שכמעט כל מי שמצליח (למעט אנשים עם מזל מטורף או קשרים מטורפים) פשוט ניסה שוב ושוב ושוב עד שהצליח. למעשה אחד ההבדלים המשמעותיים בין כישלון להצלחה (בניכוי גורמים דמוגרפים וסוציואקונומיים) זה מי שלא מתייאש וממשיך לנסות.
כשאנחנו מסתכלים על אנשים מוצלחים שהשיגו את מה שרצו אנחנו חושבים שזה פשוט הצליח להם ולא תמיד מודעים לכמות הניסיונות בדרך להצלחה. זה נכון לכל תחום, זה נכון עוד יותר לאקדמיה שבה אחת התכונות הכי חשובות (לא פחות מאינטיליגנציה ומשמעת עצמית) זו נחישות וחתירה ליעד (ואולי גם הרבה ביטחון עצמי, כזה שיספיק לכל הדחיות והקשיים בדרך).
אז מה אפשר לעשות? איך ניתן להתמודד בצורה מיטבית עם הדחיות והכשלונות? קודם כל חשוב לדעת שזה קורה לכולנו, מי יותר ומי פחות, ולא לקחת את זה באופן אישי. דבר שני כדאי לחשוב האם אנחנו אוהבים את מה שאנחנו עושים והאם אנחנו מסוגלים להתמודד בצורה טובה עם הכשלונות. נכון שבחיים יש תמיד אתגרים אבל אין ספק שבאקדמיה לקחו את זה לכיוון קיצוני. אני באופן אישי מאד נהנית ללמד ולחקור ומשתדלת רוב הזמן לא לקחת ללב את הכשלונות אבל אם זה פוגע באיכות החיים שלכם אולי כן כדאי לחשב מסלול מחדש.
נקודה שלישית – יש נטייה להציג את האקדמיה כמקום מאד תחרותי תובעני וקשה ולתאר זאת כאילו זו האפשרות היחידה. האמת שהאקדמיה מאד מגוונת ויש מסלולים שונים שיכולים להתאים לאנשים שונים. אני בחרתי באקדמיה מבין מגוון עיסוקים שעניינו אותי דווקא בגלל הגמישות, השעות הנוחות וחוסר העומס בעבודה. הייתי הרבה שנים בבית עם הילדים (אנחנו משפחה בחינוך ביתי) וכתבתי לצידם את התזה והדוקטורט (עיסוק שדורש הרבה פחות השקעה וזמינות מעבודה). כשגדלו יצאתי לעבוד אבל גם אז רוב הימים הייתי בבית זמינה להם והעבודה לא דרשה הרבה שעות יחסית למקובל בשוק העבודה הישראלי. אז נכון, סביר להניח שלא אהיה פרופסור באוניברסיטה אבל אני מרוויחה לא רע, עובדת בעבודה נוחה וקלה יחסית מבחינת שעות, זוכה לבלות שעות רבות עם ילדיי ונהנית מאד ממה שאני עושה.
ד”ר אבישג אדרי, המכללה האקדמית חמדת ומכללת אורות אלקנה.
תחומי מחקר: חינוך ביתי, אימהות ומחקר איכותני
