בשיתוף עמותת מדע גדול בקטנה

בשנים האחרונות, יותר ויותר מחקרי הדמיה מוחית מדווחים על קשר בין הפרעות נפשיות ודפוסי פעילות מוחית חריגים. האם אנחנו קרובים לרגע שבו נוכל לאבחן הפרעות חרדה, דיכאון או פוסט־טראומה באמצעות סריקה מוחית תפקודית? מחקר חדש מראה שאנחנו עדיין לא שם.

בניגוד לענפים רפואיים אחרים, האבחון בתחום הפסיכיאטריה עדיין מתבסס אך ורק על דיווח עצמי סובייקטיבי ועל תסמינים נצפים [1]. המנגנונים הביולוגיים העומדים בבסיס הפרעות אלו הם מורכבים ובמידה רבה בלתי ידועים, ולרוב לא נמצא קשר חזק ועקבי בין אבחנות פסיכיאטריות ופסיכולוגיות לבין מדדים מוחיים. זהו למעשה אחד החסמים המרכזיים בפני פיתוח טיפולים יעילים יותר המותאמים אישית להפרעות פסיכיאטריות [2,3]. במטרה לנסות ולהתגבר על מכשול זה, יותר ויותר מחקרים בשנים האחרונות מנסים לאפיין מדדים מוחיים אובייקטיביים שיוכלו לשמש לאבחון הפרעות נפשיות, במקום המדדים הסובייקטיבים המשמשים כיום [4,5].

באחד המחקרים הבולטים בתחום [6] נמצא כי שימוש במדדים אובייקטיביים של תפקוד מוחי, בקרב 146 אנשים שעברו אירוע טראומתי, יכולים לנבא מי יהיו אלה שיחלימו מהטראומה ומי אלו שיפתחו יותר סימפטומים של חרדה ושל הפרעת דחק פוסט־טראומטית (Post-Traumatic Stress Disorder, PTSD). במחקר בהובלת ד”ר ג’ניפר סטיבנס (Stevens), שנערך בכמה בתי חולים ברחבי ארה”ב, החוקרים השתמשו בסריקות הדמיה תפקודית של המוח בתהודה מגנטית (Functional Magnetic Resonance Imaging, fMRI) בקרב אנשים שהגיעו לחדר מיון לאחר שעברו אירוע טראומטי. כחודש אחד בלבד לאחר האירוע הטראומתי ביצעו הנבדקים  מטלות פשוטות בזמן שפעילות המוח שלהם נבדקה באמצעות -fMRI,, והחוקרים בחנו את הקשר בין הפעילות המוחית שנחשפה בבדיקה לבין תסמינים מאוחרים יותר של פוסט־טראומה, חרדה ודיכאון. ספציפית, אנשים שהראו פעילות מוחית גבוהה יותר הן בתגובה לאיום והן בתגובה לתגמול חיובי, היו אלה שפיתחו תסמינים חמורים יותר של פוסט־טראומה וחרדה בששת החודשים לאחר מכן (נקודת הזמן שבה הסתיים המחקר).

מחקרים מסוג זה, הבוחנים את התגובה המוחית באנשים שעברו טראומה במהלך התקופה הקריטית שלאחר האירוע, נדירים בשל אורכם, עלותם והקשיים בגיוס הנבדקים ושימורם. אחד המחקרים הבודדים שאפשר להשוות עם המחקר הנ”ל הוא מחקר שנערך בבית החולים איכילוב בהובלת חוקרי אוניברסיטת תל־אביב ד”ר זיו בן־ציון ופרופ’ תלמה הנדלר, בשנים 2015-2020 [7]. האם אפשר להשתמש בנתונים מהמחקר הזה על מנת לשחזר את הממצאים שנמצאו במחקר המקורי?

זה בדיוק מה  שרצו לבדוק החוקרים בהובלת ד”ר בן־ציון, במחקר שהתפרסם לאחרונה בעיתון היוקרתי The American Journal of Psychiatry [8, 9]. מערך המחקר היה דומה מאוד למחקר המקורי. החוקרים עקבו אחר 171 אנשים שהגיעו לחדר המיון בעקבות אירועים טראומטיים שונים (בעיקר תאונות דרכים), וערכו לאלה ראיונות קליניים, הערכות קוגניטיביות וסריקות הדמיה מוחית הבוחנות את מבנה ותפקוד המוח, בשלושה מועדים שונים: כחודש אחד, כ־6 חודשים, וכ־14 חודשים לאחר הטראומה. שיטת ניתוח התוצאות הייתה דומה לזו שבמאמר המקורי ונעשתה תוך שיתוף פעולה עם הכותבים שלו [6]. בשונה מהתוצאות המקוריות, נמצאו דפוסי פעילות מוחית אחרים בתגובה לאיום ולתגמול בקרב הנבדקים במחקר זה. נוסף לכך, ובניגוד לממצאי המחקר המקורי, לא נמצא קשר בין דפוסים אלה ובין תסמינים מאוחרים יותר של PTSD או חרדה.

האם זה אומר שהממצאים במחקר המקורי שגויים? לא; בכל זאת יש כמה הבדלים בין המחקרים, כגון  מאפייני אוכלוסיית המחקר ושיטות המחקר, שעשויים להסביר את העובדה שהממצאים לא שוחזרו. עם זאת, ממצאי המחקר החדש ממחישים את החשיבות של ניסיונות לשחזור תוצאות: אלה הם מרכיב הכרחי בעולם המדע, והם יכולים להעיד על מהימנות ותוקף חיצוני של ממצאים קודמים אם הממצאים משוחזרים בהצלחה, ולא פחות חשוב מכך – הם עשויים להראות שהממצאים לא משתחזרים, ואז נחוץ לנסות להבין מדוע זה כך. ניסיונות לשחזור תוצאות הם נדירים יחסית בעולם המדע, מכיוון שהם מוערכים פחות ממחקרים שמוצאים תוצאות “חדשות” – הם מניבים פחות תמריצים לחוקרים (זמן, כסף), ובדרך כלל קשה יותר לפרסם אותם (בעיקר אם הממצאים לא משתחזרים). הפרסום של המאמר הזה בעיתון יוקרתי מעיד על שינוי חיובי בגישה כלפי מחקרי שיחזור בתחום של הדמיה מוחית ופסיכיאטריה.

איך ממשיכים מכאן? ראשית , הממצאים ממחישים שמוקדם מדי לגזור השלכות קליניות וטיפוליות מתוצאות הסיווג המוחי של נפגעי פוסט־טראומה ושל הפרעות פסיכיאטריות ככלל. בין האתגרים של הפסיכיאטריה נכללים הקושי בהגדרת ההפרעות השונות (למשל, אנשים שונים עם פוסט־טראומה סובלים מתסמינים שונים המופיעים בדרגות חומרה שונות [10]),וכן הקושי באבחון אובייקטיבי (פסיכיאטרים ופסיכולוגים שונים יכולים לאבחן את אותו אדם באבחנות שונות). נוסף לכך, גם בתחום ההדמיה המוחית (fMRI) ישנה שונות משמעותית באופן שבו מנתחים את הנתונים אנשים שונים, דבר שעלול להוביל לתוצאות שונות גם בהינתן אותם נתונים מוחיים [11]. ולכן, מחקרים כאלו, המשלבים הן שיטות הדמיה מוחית והן אוכלוסיות פסיכיאטריות, הם מורכבים מאוד. הדרך להתקדם לכיוון טיפול מותאם־אישית, המבוסס על מדדים מוחיים אובייקטיביים, היא בשיתוף פעולה בין קבוצות מחקר שונות, ובניסיון לשחזור ממצאים קודמים, וזאת לעומת התמקדות במציאת תוצאות חדשות שאינן מוכללות. למעשה, בעקבות העבודה המשותפת על המאמר, החוקרים הישראליים והאמריקאיים בהובלת ד”ר בן־ציון וסטיבנס עובדים כעת יחד על מאגרי המידע המשותפים משני המחקרים במטרה לזהות בשני המאגרים דפוסי פעילות מוחית דומים הקשורים לפוסט־טראומה.

ד”ר זיו בן־ציון הוא פוסט־דוקטורנט בבית הספר לרפואה שבאוניברסיטת ייל (Yale), וחוקר בהנחיה משותפת של פרופ’ יפעת לוי ופרופ’ אילן הרפז־רותם. הוא השלים את לימודי הדוקטורט שלו, בהנחייתה של פרופ’ תלמה הנדלר, במכון סגול לתפקודי המוח, המשוייך לאוניברסיטת תל אביב ולמרכז הרפואי תל אביב ע”ש סוראסקי (איכילוב). כחוקר, ד”ר בן־ציון מתמקד במנגנונים המוחיים העומדים בבסיס הפרעות חרדה, סטרס ופוסט־טראומה, וזאת במטרה לשפר את ההבנה שלנו וכתוצאה מכך את הטיפול באנשים הסובלים מהפרעות אלו.

ארגון המדענים הישראלים בחו”ל ScienceAbroad הוא ארגון ללא כוונות רווח, הפועל מאז 2006 לשמירת קשר עם חוקרים ישראלים בעולם והשבת המוחות לישראל. ScienceAbroad הוא קהילה בינלאומית עבור יותר מ-4,500 חוקרים ישראלים ב-300 קמפוסים ברחבי העולם. הארגון מפעיל 30 מרכזים בצפון אמריקה, אירופה ואוסטרליה ו-5 תחומים מקוונים המנוהלים על ידי מדענים מתנדבים. הארגון מעניק כלים, מפתח קשרים ופותח דלתות למדענים ישראלים המבקשים לשוב לישראל על מנת שיביאו עימם את הידע, הכישרון, הניסיון והקשרים שצברו לאקדמיה ולתעשיה כמנוע צמיחה לישראל.

מקורות

[1] מאמר דעה על הצורך באבחון טוב יותר של הפרעות פסיכיאטריות, דבר שיוביל גם לטיפול טוב יותר (רפואה מותאמת אישית)

[2] מאמר דעה על שימוש במדדים מוחיים אובייקטיביים לאבחון של הפרעות פסיכיאטריות

[3] מאמר ביקורת על תחום הפסיכיאטריה הביולוגית, הבעיות המרכזיות ואיך ניתן לפתור אותן

[4] מאמר סקירה על גישות חישוביות לאיפיון ואבחון הפרעות פסיכיאטריות באמצעות מדדים אובייקטיביים

[5] מחקר המדגים שימוש במדדים של תפקוד מוחי בזמן מנוחה  לזיהוי תת־קבוצות קליניות של פוסט־טראומה 

[6] המחקר המקורי שניסו ד”ר בן-ציון ושותפיו לשחזר 

[7] מאמר פרוטוקול המחקר בהובלת ד”ר זיו בן־ציון ופרופ’ תלמה הנדלר, שעקב באמצעות הדמיה מוחית אחרי נבדקים לאחר טראומה ונערך בבית החולים איכילוב (2015-2020)

[8] ניסיון השחזור של המחקר המקורי, בהובלת ד”ר זיו בן־ציון, שלא שיחזר את הממצאים הקודמים

[9] אתר החדשות של אוניברסיטת ייל: כתבה אודות המחקר של ד”ר זיו בן־ציון

[10] מאמר הסוקר יותר מ־600,000 אופנים שונים שבהם אפשר לחוות הפרעת דחק פוסט־טראומטית

[11] עבודה המוכיחה קיום שונוּת בדרכי ניתוח הנתונים במחקרי הדמיה מוחית

**********

ד”ר זיו בן־ציון השלים את לימודי הדוקטורט שלו בבית הספר סגול למדעי המוח באוניברסיטת תל אביב, שם הוא חקר את המנגנונים הקוגניטיביים והמוחיים העומדים בבסיס הפרעת דחק פוסט־טראומטית (PTSD). ד”ר בן־ציון זכה במלגת פולברייט היוקרתית להשתלמות פוסט־דוקטורט בבית הספר לרפואה באוניברסיטת Yale. כיום הוא מעמיק במחקר שלו במנגנונים הנוירוביולוגיים העומדים בבסיס הפרעות חרדה, סטרס ופוסט־טראומה במטרה לקדם שיטות טיפול ולשפר את איכות החיים של הסובלים מהפרעות אלה. ד”ר בן־ציון הוא גם מנהל סניף Yale בארגון Science Abroad.

ספר לנו מי אתה?

אני בן 32, במקור מטבעון. את התואר הראשון למדתי באוניברסיטת תל אביב. תמיד התעניינתי בחיבור של ביולוגיה ופסיכולוגיה, ובייחוד בהבנת המוח האנושי, שמחבר בין שני הנושאים האלו. רציתי לנסות להבין מה הקשר בין המוח לרגשות ולהתנהגות שלנו. בדוקטורט התמקדתי בפוסט־טראומה (PTSD), אחת ההפרעות הקשות ביותר שעלולה להיגרם בעקבות אירוע סטרס קיצוני, טראומתי, חד־פעמי, שעלול לגרום לשינוי לרעה בכל תחומי החיים. מעניין כי ישנם הבדלים בינאישיים גדולים בתגובה לאירוע טראומטי. לשם המחשה, אפילו אם קבוצת אנשים תיחשף לאותו אירוע, אנחנו נראה שחלקם יתאוששו בתוך כמה ימים וימשיכו בחייהם כרגיל, חלקם יתאוששו לאט יותר ובאופן חלקי יותר, בעוד שחלק קטן מהאנשים יפתחו הפרעה כרונית שתימשך לאורך שנים רבות ואפילו לאורך חיים שלמים. במחקר שלי ניסיתי להבין מה הסיבות לכך, אם יש משהו במוח שיכול לנבא מי יפתח פוסט־טראומה (ומי יחלים), ואיך המוח משתנה לאחר טראומה בכל מצב.

למה יצאת לחו״ל?

הפוסט־דוק היה המשכיות למסלול האקדמי שאני נמצא בו. אני רוצה להמשיך באקדמיה ולחזור לנהל מעבדה בארץ. נוסף לכך אני אוהב מאוד לטייל בעולם ולפגוש אנשים שונים ותרבויות שונות. בפוסט הייתה לי הזדמנות להגיע למקום שבו הכול גדול ומגוון יותר – המחקר, החוקרים, התקציבים, שיתופי הפעולה. אפשר למצוא פה ב־Yale חוקרים נחשבים שהגיעו ממקומות שונים בעולם, וזו הזדמנות ללמוד מהם, ליצור קשרים ולשמר אותם גם כשאחזור לארץ. הפוסט מאפשר משאבים נוחים ותשתית פורייה כדי להוציא לפועל ניסויים שבארץ היה קשה הרבה יותר לעשות, וללמוד שיטות חדשות ומתקדמות. ועוד, המחקר שלי פה על פוסט־טראומה מאפשר לי לחקור אנשים ממוצא שונה או תרבות שונה, ומעניין לראות איך הרקע הזה משפיע על התגובה הרגשית והמוחית לטראומה.

לאחר שהגעתי לאוניברסיטת Yale, במהלך החודשים הראשונים שלי פה, התפרסם מאמר בעיתון נחשב מאוד בתחום הפסיכיאטריה, שבו השתמשו בנתונים ממחקר דומה מאוד למחקר הדוקטורט שלי, מחקר אורכי שכלל הדמיה מוחית של אנשים שהגיעו לחדר מיון לאחר חשיפה לטראומה. המחקר נערך ב־20 בתי חולים ברחבי ארה”ב, והם מצאו שאפשר לסווג אנשים לפי הפעילות המוחית שלהם (באמצעות שימוש בניתוח נתונים של הדמיה מוחית, fMRI) זמן קצר לאחר הטראומה, וקבוצות הסיווג הללו יכולות לנבא את חומרת הסימפטומים של פוסט־טראומה וחרדה כמה חודשים מאוחר יותר. אני חושב שהשיוך שלי למוסד כמו Yale פתח לי דלתות, וכשכתבתי אימייל לחוקרת הראשית במחקר והצעתי לה לשחזר את התוצאות, היא נענתה בשמחה. השתמשתי באותן שיטות בדיוק על הנתונים ממחקר הדוקטורט שלי, שבמהלכו עקבנו אחרי אנשים לאחר טראומה שהגיעו לחדר המיון באיכילוב, אך התוצאות לא השתחזרו בנתונים שלי. לא מצאנו את אותן קבוצות מבוססות־מוח ולא היה קשר לסימפטומים עתידיים. יש כמה הסברים אפשריים לכך, למשל הבדלים באוכלוסיות המחקר ובבמערכי המחקר, אך בשורה התחתונה,המטרה שלנו היא למצוא קשר חזק בין מדדים מוחיים לבין פוסט־טראומה, כזה שיהיה תקף לגבי אנשים שונים במקומות שונים. ועם זאת, חשוב להבין שגם הדמיה מוחית וגם פסיכיאטריה הם שניהם תחומים מורכבים, והשילוב ביניהם כפי שאני חוקר הוא מורכב עוד יותר, ולכן קשה לפשט את המנגנונים הללו. הפרעות פסיכיאטריות מוגדרות על פי תסמינים שהמטופלים מתארים וחווים ויש קושי מסוים בכימות התסמינים ובסובייקטיביות של האבחנה. לכן, חוקרים רבים מנסים למצוא מדדים אובייקטיביים יותר לאבחן הפרעות נפשיות, למשל באמצעות שימוש במבנה ותפקוד המוח (fMRI). לדעתי, יש צורך לשלב בין התחומים כדי להצליח לנבא תוצאה מסויימת. מדד הסימפטומים חשוב, וזה בסופו של דבר מה שאנחנו רוצים לשפר אצל המטופל, ולכן לא ניתן להתעלם ממנו לחלוטין, גם אם אינו אידיאלי מבחינת מדד וכימות. מצד שני, ייתכן שיש מנגונים מסוימים, נסתרים מהעין, שגורמים לסימפטומים. אנחנו מנסים לאתר מנגנונים כאלה ולטפל בהם על מנת להקל על הסימפטומים.

איך בחרת את המקום לפוסט־דוק?

התחלתי לחפש מקומות בחוף המזרחי, היות שאחי הגדול ומשפחתו גרים באזור (מרילנד), ורציתי להיות קרוב אליהם, וגם להיות קצת יותר קרוב לארץ (בהשוואה לחוף המערבי). במהלך החיפוש בדקתי כמה אופציות לפי תחומי עניין ולפי המלצות שקיבלתי, ואז תיכננתי לבקר פיזית בכמה מהמעבדות שהיו האופציות הסופיות שלי. אבל אז פרצה קורונה והכול עבר לזום… למזלי, את המנחים הנוכחיים שלי פה ב־Yale הצלחתי לפגוש פנים אל פנים, כי שניהם ישראלים והם בדיוק היו בשבתון בארץ. בבחירה שלי היו הרבה שיקולים מקצועיים, אבל במנחים שלי בחרתי בעיקר בגלל הפן האישי: הרגיש שהיה בינינו חיבור טוב ושהם לא רק חוקרים מעולים, אלא באמת אנשים טובים. זה הטיפ שלי לאנשים אחרים שמחפשים מעבדות לפוסט – לבחור לפי יחסי אנוש ולא רק לפי התאמה מקצועית או רמה מדעית.  בהמשך הדרך זה יכול להיות משמעותי מאוד בסופו של דבר אנחנו בוחרים במעסיקים שלנו לשנים הקרובות. אצלי למשל, עצם העובדה ששני המנחים שלי ישראלים חסך לי חלק גדול מההסתגלות לארה”ב, שהייתה מספיק מאתגרת עם מעבר למקום חדש ותרבות חדשה.

מה אתה אוהב לעשות כשאתה לא עוסק במחקר?

אני אוהב מאוד לשחק טניס. שיחקתי בארץ ולמזלי מצאתי גם איך להמשיך לשחק פה. אני משחק במגרשים של האוניברסיטה, מגרשים מצויינים ומקורים, כך שאפשר לשחק גם בחורף. זה יתרון חשוב כי החורף פה לא פשוט: מחשיך מוקדם, דברים נסגר מוקדם, וכמובן קר מאוד (ממש לא החורף הישראלי שאנחנו רגילים אליו). חוויה מגניבה שיצא לי (פעמיים) היא ללכת לטורניר ה־US Open (בניו יורק) ולראות מקרוב את כל הטניסאים הכי גדולים בעולם. חוץ מזה, אני אוהב מאוד להכיר אנשים חדשים, ויצא לי להכיר פה פוסטדוקים מכל העולם. אני אוהב לצאת למסעדות ובארים ולבלות עם חברים. בזמן שלי פה יצא לי לטייל לא מעט ברחבי ארה”ב, גם לביזנס (כנסים מקצועיים) וגם לפלז’ר (חופשות). אחד הדברים הכיפיים פה זה המרחבים העצומים, שאפשר פשוט להיכנס לאוטו ולנסוע שעות לכל כיוון, לגלות מקומות חדשים. כשהגעתי לארה”ב קניתי מפת גירוד כזאת של כל המדינות כאן (states), והחלטתי שאני רוצה לבקר בכמה שיותר מהן (כרגע עומד על 23 מתוך 50 המדינות).

מה התוכניות שלך לעתיד?

לאחר הפוסט, אני מתכנן לחזור לארץ ולחפש משרה באחת האוניברסיטאות, כך שאוכל להקים קבוצת מחקר משלי. החיים בארץ לא הכי קלים ולא הכי נוחים, ובטוח שכאן בארה”ב יש יותר אופציות, אבל עבורי אין בית אחר חוץ מהארץ. המשפחה והחברים שלי זה דברים שאין להם תחליף מבחינתי.

מה הדבר הכי משמעותי שלמדת בתקופת הפוסט־דוק? החוויה הכי משמעותית?

החוויה הכי משמעותית שלי היא דווקא לא מקצועית. הגעתי לכאן לפוסט כרווק, ומצד אחד האמת שזה היה כיף כי היה לי הרבה חופש לעשות מה שאני רוצה, אבל מצד שני זה היה שונה מרוב הפוסטדוקים הישראלים, שרובם גדולים ממני בכמה שנים ומגיעים לכאן כבר כמשפחות, עם בני/בנות זוג וילדים. היו חששות מהמעבר לבד, ומכיוון שידעתי שאני רוצה לחזור לארץ אז הבנתי שאני מוותר לכמה שנים על הפן הזוגי, כי הסיכוי למצוא בת זוג ישראלית שתרצה לחזור לארץ די נמוך. תיעדפתי את ההתקדמות המקצועית שלי ורציתי לחוות את החוויה הזאת, למרות הויתורים והקשיים. לפני המעבר חייתי בתל אביב כמעט עשור, יצאתי ללא מעט דייטים והייתי בכמה מערכות יחסים, אבל לא מצאתי את האחת בשבילי. כמו שאמרתי, באתי לכאן ל־Yale בידיעה שאני מוותר על זוגיות רצינית לכמה שנים, אבל להפתעתי מצאתי כאן מה שלא הצלחתי למצוא בארץ: הכרתי את אריאל, ישראלית שעושה דוקטורט פה ב־Yale בספרות השוואתית. התחלנו כחברים טובים, ודי מהר הבנו שזה יותר מזה. היה לי את החשש מפני היציאה לפוסט כרווק, האמנתי שאם אני הולך לפוסט אני בעצם גם מוותר על זוגיות ומשפחה, לפחות באופן זמני. אבל בסוף למדתי שטוב עשיתי שהלכתי אחרי החלומות שלי, כי לפעמים הדברים מסתדרים מעצמם. אי אפשר לדעת. למרות שהגעתי לכאן כדי לחפש הצלחה מקצועית, בסופו של דבר אריאל היא הדבר הכי משמעותי וטוב שמצאתי כאן.

איזה טיפ/עצה היית נותנת לפוסטדוק.ית מתחיל.ה?

אחד הדברים הכי חשובים זה קודם כל לבחור את המנחים המתאימים, לא רק בפן המקצועי, אלא גם באופי האנשים. אני מציע לדבר איתם וגם עם אנשים אחרים שנמצאים תחתם במעבדה או כאלה שהיו במעבדה כדי לנסות להבין יותר פרטים. אני מציע לבחור במנחים שמאמינים באיזון בין החיים האישיים לעבודה, כאלו שבאמת אכפת להם ממך כאדם ולא רק מההצלחה שלך כחוקר. בשורה התחתונה, החוויה פה מושתתת בעיקר על אינטראקציה בינאישית. נוסף לזה, אם אנשים מתלבטים כי יש חששות לגבי הסטטוס המשפחתי או חיי הרווקות, אז לא לוותר על זה – כי זה מעצב, מלמד, וכמו במקרה שלי, יכול גם להפתיע.